הדפסת כסף כעניין פוליטי

עד עכשיו דנו בהדפסת כסף כעניין כלכלי אולם יש לכך גם השלכה פוליטית שעליה אני רוצה לעמוד בפוסט הנוכחי. טענו כי כניסת כסף חדש פוגעת בערך הכסף הקודם שיש בידי אנשים. אפשר לראות זאת כסוג של מס. כניסת כסף חדש גורמת לחלוקה מחדש של הטובין במשק. הטובין כבר לא נשארים בידיים של האנשים עם הכסף הישן אלא עוברים לידיים של האנשים עם הכסף החדש. ראינו זאת למשל במקרה הספרדי עם הכסף שהגיע מהעולם החדש ובמקרה הישראלי בהדפסת הכסף הגדולה אחרי מלחמת יום הכיפורים. בשני המקרים הללו כניסת כסף חדש אפשרה לטובין לעבור לידי השלטונות וכך להגדיל את חלק הצבא בכלכלה באופן שעוקף את מגבלת המקורות הקיימת.

צריך לזכור שעד 1985 במדינת ישראל הדפסת כסף הייתה נתונה בידי הממשלה. משרד האוצר היה מעביר הוראה לבנק ישראל ובנק ישראל היה מדפיס את הכסף. לא היה כאן שום גורם פיקוח של הכנסת. עניין דומה היה גם בארה"ב. הדפסת כסף הייתה נתונה בידי הממשלה בלי פיקוח של הקונגרס. העובדה הזו אפשרה לממשל בוושינגטון להרחיב את הוצאות הממשלה בשנות השישים לטובת מדינת הרווחה הגדולה של ג'ונסון ולטובת מלחמת ויטנאם. גם היום הדפסת כסף איננה נתונה לפיקוח של בתי המחוקקים. היא עברה לידי הבנק המרכזי הפועל לכאורה באופן מקצועי לטובת יעדים כלליים שנקבעו לו. שוב בלי פיקוח של בית הנבחרים כמו הכנסת בישראל או הקונגרס בארה"ב. באיחוד האירופי המצב גרוע עוד יותר. בישראל ובארה"ב הבנקים המרכזיים פועלים מכוח חוק של בתי הנבחרים. באיחוד האירופי אין חוק כזה והבנק המרכזי פועל באופן אוטונומי על פי דעתו.

המציאות הזו בעייתית מבחינה פוליטית. במדינות דמוקרטיות ליברליות הגוף היחיד המוסמך להעביר נכסים שלא באופן חוזי הוא בית הנבחרים, או גופים הנגזרים ממנו כמו בתי המשפט. גם הממשלה אינה מוסמכת להטיל מיסים, אלא דרך חוק התקציב. זה אינו עניין של מה בכך. שלוש המהפכות הגדולות בעולם הדמוקרטי – האנגלית ב-1640, האמריקאית ב-1776 והצרפתית ב-1789 –  פרצו כולן בשל מיסוי. כישלון הדמוקרטיה בגרמניה התחיל בכישלון של הפרלמנט הפרוסי למנוע מביסמרק להטיל מיסים להחזקת הצבא ב-1860 (ובמין היפוך שכזה, ביסמרק הציג את מלכות פרוסיה, שאותה הוא שירת, כנציגת הרצון הכללי הגרמני לאיחוד גרמניה, אשר על פי המסורת המהפכנית יכולה לעקוף את המוסדות הנבחרים).

כאשר אנו מפקידים בידי הממשלה או בידי גוף לכאורה מקצועי את הקביעה של כמות הכסף אנו פוגעים בריבונות של בית הנבחרים. ההחלטה להגדיל את כמות הכסף איננה רק החלטה כלכלית גרידא אלא גם פוליטית. וכהחלטה פוליטית היא צריכה לעבור בחוק התקציב בכנסת. צריך להות ברור מה יחס המס על האוכלוסיה ואיזה ערך מאבד הכסף הקיים מערכו כתוצאה מכניסת כסף חדש.

זה לא אומר שזה לא לגיטימי להדפיס כסף. הדפסת כסף היא מס יעיל מאד. קשה לחמוק ממנה והיא מוטלת על כולם בין אם הם בשוק הלבן ובין אם הם בשוק השחור. בזמן מלחמה היא הכרח לא מגונה. ואולם עד כמה שהיא לגיטמית נדרש גם שהיא תהיה רשמית. שכולם יידעו מה כמות המס המוטלת וכמה היא פוגעת באוכלוסיה. אין ספק שאם הדפסת הכסף בשנות השבעים הייתה גלויה ומוצגת כמס זה היה מעודד את הממשלה להשתלט עליה לפני שיצאה מכלל שליטה כפי שעשה בן גוריון 25 שנה קודם לכן. גם בארה"ב שליטה של הקונגרס על הדפסת כסף הייתה מגבילה אמנם את הממשלה בשנות השישים במדיניות הרווחה ובמלחמה בויטנאם אבל הייתה מונעת מארה"ב לנטוש את המסגרת של הסכמי ברטון וודס שהבטיחו את הצמיחה הגדולה של אחרי מלחמת העולם השניה.

ההיבט הבעייתי בהדפסת הכסף בשנות השישים והשבעים לא היה עצם קיומה אלא העובדה שהיא לא הייתה רשמית ולכן חסרה בקרה פוליטית. אולם במקום לתקן את זה הוחלט להוציא את הדפסת הכסף מידי הפוליטיקאים ולהעבירו לידי טכנוקרטים. כפי שנראה בהמשך, הדפסת הכסף לא פסקה רק שבמקום שהציבור יהנה ממנה למימון השירותים הציבוריים, גורמים אחרים פרטיים נהנים ממנה. המס על הציבור ממשיך להיות מוטל.