בפוסט על צמיחה טענו כי צמיחה היא דפלציונית כיון שהיא מבטאת ירידה של עלויות יחסיות. הצגנו זאת כתנועה של עקומת התמורה כלפי חוץ. בפוסט הנוכחי נרצה להסתכל על זה דרך משוואת הסחר של ארווינג פישר mv=pq.
נציג את הרכיבים השונים במשוואה:
m כמות הכסף במשק.
v מהירות המחזור שיש בין עסקה לעסקה.
p רמת המחירים
q כמות המוצרים (התוצר הגולמי).
ההנחה היא שכמות הכסף הריאלי במשק כפול מהירות המחזור שיש בין עיסקה לעיסקה שווה לכמות המוצרים כפול רמת המחירים. סך הכל טענה הגיונית.
מה קורה בזמן צמיחה?ההנחה הרגילה היא שקודם כמות המוצרים גדלה ואז המחירים יורדים. זה לא מדויק. אם עקומת התמורה נעה כלפי חוץ הדבר הראשון שיורד אלו המחירים. העלות של המוצרים יורדת ולכן גם המחיר שלו יורד; מחיר במובן המילולי – כמה אנחנו צריכים לוותר כדי לייצר אותו. ולכן מה שצריך לרדת זה דווקא p. עכשיו שהמחיר ירד מתפנה כסף לקנות מוצרים נוספים וכמות המוצרים גדלה Q. כלומר קודם המחירים יורדים ואז כמות המוצרים גדלה. מכאן הטענה שצמיחה היא דפלציונית כיון שירידת המחירים מעלה את כמות המוצרים.
ומה אם התזוזה של עקומת התמורה לא מביאה לירידת מחירים אלא להקטנת שעות העבודה?
נניח שאנחנו נמצאים במשק תחרותי שבו חלה תזוזה כלפי חוץ של עקומת התמורה בין עבודה למוצרים. נניח שהגיעו טרקטורים ומה שקודם לקח ימים היו לוקח שעות. כתוצאה מכך אפשר לגדל יותר שדות עם יותר פירות. אבל עובדי הטרקטורים מחליטים שבמקום להגדיל את כמות השדות על חשבון הזמן שהתפנה הם מעדיפים לנוח בבית ולהמשיך ולייצר את אותה כמות פירות. האם כמות הפירות גדלה? לא. האם המחירים שלהם ירדו? גם לא. מה שירד זה כמות שעות העבודה. הדיפלציה כאן לא התבטאה בירידת מחירים של המוצרים אלא בירידת מחירים של העבודה. אפשר לעשות את אותה העבודה בפחות שעות.
י.ד. כלכלה 