צמיחה (דיפלציה)

בחלק הקודם הצגנו את סך הערכים. טענו כי כניסת כסף מזיזה את סך המחירים אך אינה משנה אותם בטווח הארוך. בחלק הזה נדבר מהי צמיחה. אני מבין צמיחה כירידת מחירים של מוצרים הנובעת משיפור טכנולוגי או מפתיחת המשק למסחר בין לאומי. קודם המוצרים כמו אוכל, תספורת, תוכנות היו בעלי מחיר נתון עכשיו אותם מחירים ירדו כלפי מטה. הדבר במיוחד נכון כאשר הופיעו מוצרים חדשים שנותנים אפשרויות שקודם לא היו קיימות. המחיר של טיסה לפני המצאת המטוס היה אינסופי. לאחר המצאת המטוס הוא הפך לסופי ואפשרי. אולם גם ירידת מחירים של מוצרים קיימים שעכשיו קל הרבה יותר לייצר אותם היא צמיחה. מתוך ירידת מחירים אפשר להגיע למה שכלכלנים רואים כצמיחה כמו גידול בכמות התוצרים אבל הגורם לכך הוא ירידת מחירים.
מדוע ירידת מחירים? בשביל זה ארצה להסתכל על עקומת התמורה. עקומת התמורה מסמנת את סך אפשרויות היצור שיש לנו בין שני מוצרים. נניח שיש לנו שדה המגדל עגבניות ומלפפונים. את אפשרויות הגידול בשדה ניתן לשרטט כגרף שבציר y מסומנים מספר העגבניות ובציר הx מספר המלפפונים. בין שני הצירים ניתן לשרטט עקומה של אפשרויות משתנות של יצור עגבניות ומלפפונים. זוהי עקומת התמורה.

מתוך אפשרויות הייצור ישנן האפשרויות הבאות – ניתן לגדל רק עגבניות (הנקודה הקיצונית בעקומה על ציר הy), ניתן לגדל רק מלפפונים (הנקודה הקיצונית בעקומה על ציר הx). וניתן לגדל צירוף משתנה של עגבניות ומלפפונים (השטח שבתוך העקומה). שפת העקומה מסמנת את גבול אפשרויות הייצור שלנו; אנחנו יכולים לגדל 5 מלפפונים ו2 עגבניות אך לא ניתן לגדל 5 מלפפונים ו3 עגבניות. כדי לגדל 3 עגבניות אנו נאלצים לוותר על 2 מלפפונים. צמיחה היא התנועה כלפי חוץ של העקומה לעקומה חדשה (הקו המקווקו). מעכשיו אנחנו יכולים לגדל 3 עגבניות ו5 מלפפונים. מה שקודם לא היינו יכולים. מה שאומר שהוויתור שאנו עושים קטן יותר. בציור הנוכחי ציירתי את הקו החדש כשומר על הסימטריה הקודמת. במציאות זה תמיד לא כך. לרוב שינוי טכנולוגי לייצור מוצר אחד מאפשרת גידול בייצור שלו בעת שהמוצר השני עומד במקום.

ההבנה של צמיחה כתנועה של עקומת התמורה כלפי חוץ היא בוודאי נכונה אם מבינים צמיחה כגידול של אפשרויות הייצור לעומת שעות הפנאי:

כאן התנועה כלפי חוץ מאפשרת לנו גידול בתוצר אך גם גידול בכמות שעות הפנאי של האדם. במקרה הזה ניתן להגדיל את התוצר אך באותה מידה ניתן גם להגדיל את שעות הפנאי של האדם. הגידול ברווחה מתבטא גם בגידול בכמות המוצרים וגם בגידול בכמות הזמן הפנוי. את הצמיחה ניתן להפנות הן לגידול בכמות המוצרים והן לגידול בכמות שעות הפנאי של האדם. מה קורה כאשר העקומה עולה אך לאחר זמן גם כמות האנשים עולה? זהו המצב המלתסיוני. הגידול בתוצר מתבטא בגידול בכמות האנשים עד שמגיעים לסף רעב ושם עוצרים:

במצב מלתסיוני כמות האנשים גדלה ואיתה גם סך התוצר הגלובלי אבל רמת החיים לא עלתה. אנשים חיו בעוני מחפיר, ברעב ועל סף קיום ביולוגי. זאת היתה המציאות במשך מרבית ההיסטוריה עד התקופה המודרנית. צמיחה מהירה של תוצר לעומת צמיחה איטית יותר של אוכלוסיה היא מה שמאפיין את התקופה המודרנית. בתקופה המודרנית קצב הצמיחה בכמות האנשים הייתה נמוכה יותר מקצב הצמיחה הכלכלית וכתוצאה מכך רמת החיים עלתה. צמיחה איננה סתם גידול בכמות האנשים ובכמות הסחורות. צמיחה היא גידול לא שווה בין גידול בתוצר לבין גידול בכמות האנשים. כתוצאה מכך ניתן לוותר על אותה כמות עבודה מצד אנשים ועדיין להשיג הרבה יותר מבחינת אוכל, דיור, בריאות, תחבורה, תקשורת, מוזיקה ושאר ההעדפות שהופכות את החיים שלנו לנעימים וטובים יותר.

איך עקומת התמורה מתוארת בשפה היום יומית שלנו? עלות המחיה יורדת. אנחנו יכולים לוותר על פחות כדי להשיג יותר. במילים אחרות המחירים יורדים. מהו מחיר? מחיר זה מה שאנו נדרשים לוותר כדי להשיג רמת חיים ונוחות. בעבר כדי לעבוד נדרשתי לנסוע לעבודה שלי. מחיר העבודה היה גבוה וכלל לא רק שעות עבודה אלא גם שעות נסיעה. עכשיו עם מערכת התקשורת החדשה אני יכול לעבוד מביתי. מחיר העבודה מבחינתי ירד. בעבר כדי להשיג מוזיקה (מוצר צריכה מבוקש) הייתי צריך ליצור אותה בעצמי בעזרת כלי נגינה או לשלם לנגנים שינגנו אותה. היום מוזיקה הפכה לנגישה לכל נפש בלחיצת כפתור. אני יכול לוותר על פחות ולקבל יותר. ירידת המחירים היא שמאפשרת לנו עליה ברמת החיים. המחירים יורדים וכך אנחנו נהנים מפירות הצמיחה. ירידת המחירים היא זו שמבטאת את התנועה של עקומת התמורה כלפי חוץ. בעבר עבודה קשה ומפרכת העניקה לי רמת חיים נמוכה ועלובה. כמות עבודה נמוכה יותר ונוחה יותר משיגה היום רמת חיים גבוהה ונהדרת.

ירידת המחירים היא גם מה שמאפשר את התרחבות התוצר שאנו רואים. אם המחירים יורדים, ניתן ליצור היום לא רק לחם ויין אלא אין ספור מוצרי צריכה שמתווספים לסך המוצרים שאנו מייצרים וצורכים. כאשר מחיר המזון כל כך זול (כלומר אני יכול לוותר על כל כך מעט עבודה כדי להשיג כל כך הרבה מזון) מתפנים מקורות ייצור לייצור של מוצרים שבעבר אף אחד לא העלה על דעתו כמו מכוני כושר, סרטים, מכשור רפואי מתקדם ועוד. במקביל אם מחיר המוצר מפסיק להיות אין סופי והופך להיות סופי הוא נכנס למערכת ההעדפות שלנו. לפעמים זה בא על חשבון העדפות קודמות שלנו, מה שכלכלנים קוראים לו מוצר תחליפי – לדוגמא דחיקת סוסים בעקבות הופעת המכוניות. לפעמים הוא מצטרף להעדפות קודמות שלנו, מה שקרוי מוצר משלים. כך או כך ירידת המחירים יוצרת ביקוש למוצרים נוספים וכתוצאה מכך יש יותר מוצרים והתוצר הכללי מתרחב.

ירידת מחירים לא מחייבת גידול בתוצר. ניקח דוגמא שבה אנשים בוחרים להשתמש בירידת המחירים כדי לנוח יותר במקום לייצר יותר. נניח שבעקבות שינוי טכנולוגי אפשר לייצר את אותה הכמות של מוצרים במשק בחצי מהזמן. אפשר לייצר פי שניים יותר מוצרים. בפועל אנשים בוחרים להשתמש בירידת המחיר כדי לעבוד חצי מהזמן. מבחינת מדידת התוצר כמות המוצרים לא גדלה אבל רווחת העובדים גדלה משמעותית. הם עובדים חצי מהזמן שהם היו צריכים לעבוד קודם לכן. כמות שעות העבודה לכל עובד יורדת וכמות שעות הפנאי שלו עולה. זה לא יתבטא בחישובי תוצר של כלכלנים אבל זה כן יתבטא באיכות החיים של העובדים. אם לעומת זאת נמדוד את הצמיחה בירידת מחירים נראה השיפור באופן מיידי גם אם הוא לא התבטא בעלייה בכמות התוצר (למעשה כיון שכמות הכסף לא פחתה סביר להניח שהשיפור יהיה בשכר לשעה במקום בירידת מחיר התוצר – כלומר המחירים ירדו אבל אז יעלו שוב ומה שיעלה יהיה השכר לשעה)

הבחירה במדידת השינוי בכמות התוצר כמדד לצמיחה היא מאד נוחה (למשל למדדים בין לאומיים) אך גם מטעה. תוצר יכול להיות גדול מאד אך בלי לשרת את האנשים עצמם. בברית המועצות היה אחוז חיסכון גבוה מאד (37% לפי מדד מסוים) אך חלק גדול ממנו הופנה להחלפת בלאי. במקום להגדיל את הרווחה דרך צריכה של אנשים גידול התוצר שירת את המדד הסטטיסטי של גידול התוצר ותו לא (הרחבה על כך ניתן לראות בספר של יורם מישר "המקרו כלכלה של ישראל" עמ' 159). מדינה יכולה לגדול בכמות האנשים מה שיגדיל לה את התוצר אך כפי שראינו על המודל המלתוסיאני זה לא ישפר לה את איכות החיים. רק ירידת מחירים משקפת נכונה את הצמיחה ואת הגידול ברווחתו של האדם.

לאחרונה ראיתי פוסט של אסף צימרינג שמציג את אותה נקודה רק עם מינוח קצת אחר. אצלו צמיחה משקפת גידול בתוצר בעוד שרווחה משתקפת בגידול ברווחת הצרכן כפי שהיא מוצגת במודל היצע וביקוש רגיל. כדאי לעיין.

הדפסת כסף כעניין פוליטי

עד עכשיו דנו בהדפסת כסף כעניין כלכלי אולם יש לכך גם השלכה פוליטית שעליה אני רוצה לעמוד בפוסט הנוכחי. טענו כי כניסת כסף חדש פוגעת בערך הכסף הקודם שיש בידי אנשים. אפשר לראות זאת כסוג של מס. כניסת כסף חדש גורמת לחלוקה מחדש של הטובין במשק. הטובין כבר לא נשארים בידיים של האנשים עם הכסף הישן אלא עוברים לידיים של האנשים עם הכסף החדש. ראינו זאת למשל במקרה הספרדי עם הכסף שהגיע מהעולם החדש ובמקרה הישראלי בהדפסת הכסף הגדולה אחרי מלחמת יום הכיפורים. בשני המקרים הללו כניסת כסף חדש אפשרה לטובין לעבור לידי השלטונות וכך להגדיל את חלק הצבא בכלכלה באופן שעוקף את מגבלת המקורות הקיימת.

צריך לזכור שעד 1985 במדינת ישראל הדפסת כסף הייתה נתונה בידי הממשלה. משרד האוצר היה מעביר הוראה לבנק ישראל ובנק ישראל היה מדפיס את הכסף. לא היה כאן שום גורם פיקוח של הכנסת. עניין דומה היה גם בארה"ב. הדפסת כסף הייתה נתונה בידי הממשלה בלי פיקוח של הקונגרס. העובדה הזו אפשרה לממשל בוושינגטון להרחיב את הוצאות הממשלה בשנות השישים לטובת מדינת הרווחה הגדולה של ג'ונסון ולטובת מלחמת ויטנאם. גם היום הדפסת כסף איננה נתונה לפיקוח של בתי המחוקקים. היא עברה לידי הבנק המרכזי הפועל לכאורה באופן מקצועי לטובת יעדים כלליים שנקבעו לו. שוב בלי פיקוח של בית הנבחרים כמו הכנסת בישראל או הקונגרס בארה"ב. באיחוד האירופי המצב גרוע עוד יותר. בישראל ובארה"ב הבנקים המרכזיים פועלים מכוח חוק של בתי הנבחרים. באיחוד האירופי אין חוק כזה והבנק המרכזי פועל באופן אוטונומי על פי דעתו.

המציאות הזו בעייתית מבחינה פוליטית. במדינות דמוקרטיות ליברליות הגוף היחיד המוסמך להעביר נכסים שלא באופן חוזי הוא בית הנבחרים, או גופים הנגזרים ממנו כמו בתי המשפט. גם הממשלה אינה מוסמכת להטיל מיסים, אלא דרך חוק התקציב. זה אינו עניין של מה בכך. שלוש המהפכות הגדולות בעולם הדמוקרטי – האנגלית ב-1640האמריקאית ב-1776 והצרפתית ב-1789 –  פרצו כולן בשל מיסוי. כישלון הדמוקרטיה בגרמניה התחיל בכישלון של הפרלמנט הפרוסי למנוע מביסמרק להטיל מיסים להחזקת הצבא ב-1860 (ובמין היפוך שכזה, ביסמרק הציג את מלכות פרוסיה, שאותה הוא שירת, כנציגת הרצון הכללי הגרמני לאיחוד גרמניה, אשר על פי המסורת המהפכנית יכולה לעקוף את המוסדות הנבחרים).

כאשר אנו מפקידים בידי הממשלה או בידי גוף לכאורה מקצועי את הקביעה של כמות הכסף אנו פוגעים בריבונות של בית הנבחרים. ההחלטה להגדיל את כמות הכסף איננה רק החלטה כלכלית גרידא אלא גם פוליטית. וכהחלטה פוליטית היא צריכה לעבור בחוק התקציב בכנסת. צריך להות ברור מה יחס המס על האוכלוסיה ואיזה ערך מאבד הכסף הקיים מערכו כתוצאה מכניסת כסף חדש.

זה לא אומר שזה לא לגיטימי להדפיס כסף. הדפסת כסף היא מס יעיל מאד. קשה לחמוק ממנה והיא מוטלת על כולם בין אם הם בשוק הלבן ובין אם הם בשוק השחור. בזמן מלחמה היא הכרח לא מגונה. ואולם עד כמה שהיא לגיטמית נדרש גם שהיא תהיה רשמית. שכולם יידעו מה כמות המס המוטלת וכמה היא פוגעת באוכלוסיה. אין ספק שאם הדפסת הכסף בשנות השבעים הייתה גלויה ומוצגת כמס זה היה מעודד את הממשלה להשתלט עליה לפני שיצאה מכלל שליטה כפי שעשה בן גוריון 25 שנה קודם לכן. גם בארה"ב שליטה של הקונגרס על הדפסת כסף הייתה מגבילה אמנם את הממשלה בשנות השישים במדיניות הרווחה ובמלחמה בויטנאם אבל הייתה מונעת מארה"ב לנטוש את המסגרת של הסכמי ברטון וודס שהבטיחו את הצמיחה הגדולה של אחרי מלחמת העולם השניה.

ההיבט הבעייתי בהדפסת הכסף בשנות השישים והשבעים לא היה עצם קיומה אלא העובדה שהיא לא הייתה רשמית ולכן חסרה בקרה פוליטית. אולם במקום לתקן את זה הוחלט להוציא את הדפסת הכסף מידי הפוליטיקאים ולהעבירו לידי טכנוקרטים. כפי שנראה בהמשך, הדפסת הכסף לא פסקה רק שבמקום שהציבור יהנה ממנה למימון השירותים הציבוריים, גורמים אחרים פרטיים נהנים ממנה. המס על הציבור ממשיך להיות מוטל.

כניסת כסף חדש – מימון הוצאות ביטחון בישראל

בפוסט הקודם ראינו כיצד ניצלה ספרד את ההופעה של מרבצי כסף חדשים להעביר טובין לידה שאפשרו לתחזק צבא שחרג מכוחה הכלכלי הראשוני. בפוסט הנוכחי נדון בתופעה דומה שכבר לא התרחשה על מתכת כסף אלא על בסיס כסף נייר במדינת ישראל. נבחן כיצד מצד אחד קיצץ בן גוריון בגודל צבא הקבע כדי להפסיק מימון גרעוני על ידי הדפסת כסף ומאידך כיצד מימנה ישראל את הגידול של הוצאות הביטחון שלה בעזרת הדפסת כסף. שני המקרים יבהירו שוב את אופיה החלוקתי של הדפסת כסף ולכן את הצגתה כמס.

עם קום המדינה נמצאה ישראל במשבר אדיר. מצד אחד קום המדינה אפשר סוף סוף לעליות הגדולות להתרחש לאחר עשרות שנים של ספרים לבנים בריטיים. בבת אחת אוכלוסיית ישראל הכפילה את עצמה ויותר כשגלויות שלמות חוסלו במכה אחת. מן הצד השני מלחמת העצמאות חשפה את גודל האיום הביטחוני על ישראל במסגרת מלחמת העצמאות גייסה ישראל 100 אלף לוחמים מתוך אוכלוסיה של 600 אלף (16% מהאוכלוסיה) וגם עם תום הלחימה החזיקה צבא קבע גדול יחסית. הדרישות הסותרות מתחו את יכולתה של הממשלה לתפקד. לא נכנס כאן לכל שאלות המימון רק נעיר שהדרישות הסותרות גרמו לתקציב הממשלה לחרוג מהכנסות שלה. את הפער בין הכנסות להוצאות פתרה המדינה החדשה על ידי הדפסת כסף. שר האוצר הוציא הוראה לבנק ישראל החדש להדפיס כסף באופן מיידי. הדפסת הכסף חלקה מחדש את הטובין במשק. אלו שהחזיקו בכסף ישן מצאו שערך הכסף בידיהם נפגע ונאלצו להקטין את הצריכה. מנגד הממשלה יכלה להעסיק יותר אנשי קבע בצבא. אולם הרצון להתמקד בקליטת עליה ובצמיחה לצד הפגיעה באיכות החיים כתוצאה מהקטנת הצריכה, השוק השחורועליות המחירים חייבו עת הממשלה לעשות פשרות כואבות.

ראש הממשלה ושר הביטחון בן גוריון החליט כי כדי להפסיק את הפגיעה במגזר האזרחי הצומח הוא יקצץ בגודל הצבא וכך יוכל להפסיק את הדפסת הכסף כמקור מימון. זה אמנם כלל סיכון שלישראל תסתכן במלחמה עם צבא מוחלש. הרמטכ"ל יגאל ידין התנגד לכך בתוקף. אולם בן גוריון החליט לקחת את הסיכון ולפטר 11 אלף אנשי קבע. מרדכי מקלף הסכים לקבל אחריות על הצבא המוקטן למשך שנה והחליף את יגאל ידין שהתפטר במחאה. הקטנת הצבא השיגה את מטרתה ואפשרה לישראל להפסיק את הדפסת הכסף כדרך מימון של ההוצאות הממשלתיות.

20 שנה לאחר מכן חזרה הדפסת הכסף כדרך למימון הוצאות אבל הפעם עם תוצאות חמורות הרבה יותר. למעשה השינוי התחיל כבר קודם לאחר מלחמת ששת הימים. הניצחון במלחמה לא הביא את ישראל רגיעה מבחינה ביטחונית. מלחמת ההתשה שפרצה מיד לאחר מכן והצורך להתבסס צבאית בשטחים החדשים הביאו לעלייה חדה של תקציב הביטחון בכלל התוצר של המשק. אם עד מלחמת ששת הימים היה חלק הביטחון בכלל התוצר בסביבות כ10% לאחר מלחמת ששת הימים הוא נסק לסביבות 20%. חלק גדול מהנסיקה ממונה בעזרת מימון גרעוני (מה שכלכלנים מכנים הדפסת כסף). העניינים קצת התמתנו ב1972 אך אז פרצה מלחמת יום הכיפורים. תחושת הכישלון של מלחמת יום הכיפורים, ההרס של אמצעי לחימה בקרבות הקשים והתחושה שצה"ל צריך לשדרג את עצמו הביאה להגדל חלק הביטחון בתוצר לעלות ל30% מכלל התוצר הלאומי. לצד הצרות הללו התווסף משבר הנפט העולמי שגרם לעליית מחירים ריאלית עולמית. הדרך העיקרית לממן את הגדלת שיעור הוצאות הביטחון במשק עברה דרך הדפסת כסף. שוב הדפסת כסף חילקה מחדש את הטובין במשק והעבירה חלק גדול מהם להוצאות הביטחון. התמשכות הגדלת ההוצאות גם לתוך שנות השמונים ומלחמת הלבנון הראשונה הביאה את ישראל לפשיטת רגל. פשיטת הרגל הוכרזה רשמית בתוכנית הייצוב הכלכלית של 1985. במסגרת התוכנית החלה תוכנית קיצוץ גדולה של הוצאות הביטחון של ישראל והיכולת להדפסת כסף של הממשלה הופסקה בהדרגה והועברה לניהול האוטונומי של בנק ישראל.

שני המקרים שראינו מדגימים לנו שוב כיצד הדפסת כסף מאפשרת חלוקת משאבים חדשה בשוק. מי שקיבל את הכסף יכל להעביר לידיו טובין שלולי הדפסת הכסף הם היו נמנעים ממנו. מי שנפגע היו האזרחים שהחזיקו קודם בכסף ומצאו עכשיו שערכו הולך ופוחת בקצב מסחרר. התנועה של המחירים על ציר המספרים בעקבות הדפסת הכסף גרמה לכך שהכסף שבידיהם איבד מערכו עד שכמו האגורה וחמש האגורות יצא לגמרי מהמחזור. אלו היו השנים הקשות של ההיפר אינפלציה בישראל. בניגוד לבן גוריון שהיה שיעור קומה, לקח את הסיכון וחתך את ההתפרצות האינפלציונית באיבה, יורשיו התבררו כחלשים הרבה יותר ולא העזו להפסיק את הדפסת הכסף בזמן. נדרשה תוכנית ייצוב הכלכלית כדי להפסיק את הדפסת הכסף ובמהלכה נלקח הכוח מהפוליטיקאים.

בפוסט הבא ניקח הפסקה מהצד הכלכלי ונדון בצד הפוליטי של הדפסת כסף.

אני מצרף כאן כמה טבלאות מהספר כלכלת ביטחון של יעקב ליפשיץ. בטבלות הבאות ניתן לראות את חלק הביטחון מהתל"ג:

ניתן לראות כיצד בעקבות הקיצוצים של בן גוריון ההוצאה לביטחון הצטמצמה אחרי 1951. כמו כן ניתן לראות כיצד היא התחילה להתנפח אחרי מלחמת ששת הימים, עברה צמצום קטן בתחילת שנות השבעים ואז קפצה ל32% מהתמ"ג אחרי מלחמת יום כיפורים.

ההוצאה הביטחונית המשיכה להיות גבוהה עד התוכנית הכלכלית של 1985 שהחלה את הצמצום הקבוע שלה. בטבלה הבאה ניתן לראות את המרכיבים השונים של מימון ההוצאה הביטחונית כולל מימון מהדפסת כסף (המכונה מימון גרעוני). לצערנו בגלל שינוי תחשיב הנתונים של מימון גרעוני הם רק משנות השמונים אבל הם מספקים להראות כיצד הדפסת כסף אפשרה לתת לתקציב הביטחון הרבה יותר ממה שהיה לו.

כניסת כסף חדש – המס הספרדי על אירופה

בפוסט הזה אני רוצה להדגים את הטענה שלי דרך דוגמא היסטורית של גילוי מכרות הכסף באמריקה עם הכיבוש הספרדי של אמריקה במאה ה16. ב1492 הפליג קולומבוס מערבה וגילה את אמריקה. תוך כשלושים שנה השתלטו הספרדים על מקסיקו ופרו והרסו את המדינות האינדיאניות הקודמות של האצטקים והאינדה. הן האצטקים והן האינדה החלו כבר לעבד מתכות רכות כמו זהב וכסף למרות שעדין לא הגיעו לעיבוד של מתכות קשות כמו ברזל. עם כיבוש הממלכות בזזו הספרדים אותם כמה שרק יכלו. זאת הייתה רק ההתחלה. גילוי מכרות הכסף של פיטוסי ומקסיקו הניבו לספרד אספקה קבועה של כסף למשך כמאתיים שנה שהגדילה את כמות הכסף בעולם פי שלושה וארבעה במהלך המאתיים שנים הללו. לפניכם גרף שמתאר את עליית כמות הכסף העולמית:

Does the inflow of precious metals from the New World really explain the  'Great Inflation' in renaissance Europe? | VOX, CEPR Policy Portal
מקור

כפי שניתן לראות החל מ1500 הגדילה אמריקה את כמות הכסף בעולם במאות אחוזים בתוך 200 שנה. היות וכסף היה המטבע המקובל בכל רחבי העולם התרבותי הייתה לכך השפעה ניכרת. אם נניח שבקצב גידול של 2% כל שבעים שנים מוכפל הכמות אז אפשר להעריך בזהירות שכמות הכסף גדלה בסביבות 1-3% כל שנה ושנה. משמעות הדבר שהספרדים הטילו מס על התוצר העולמי ביחס של 1-3% מידי שנה בשנה. ההשלכות הגיאו פוליטיות על מערכת היחסים האירופית היו כבירות. במשך 150 שנה לאחר גילוי אמריקה היו הספרדים המעצמה המרכזית באירופה. הספרדים השתמשו במס שהם הטילו על כלכלת אירופה כדי להעביר לעצמם טובין ולוחמים שבעזרתם הם החזיקו את הצבא החזק באירופה למשך מאה וחמישים שנה. אם דימנו את הכסף לרשת שבה הכסף מהווה את הצינורות שדרכם הפרטים ברשת מעבירים טובין אזי כניסת כסף חדש מדומה להרחבת הצינורות שגורמת ליותר טובין ליפול לפרטים בעלי הצינור הרחב יותר. כניסת כסף חדש הרחיבה את הצינורות באירופה וגרמה לכך שיותר טובין נפלו לידים של הספרדים שאותם הם תרגמו ליותר לוחמים, יותר תותחים ויותר מבצרים. הכסף החדש לא יצר את הטובין הללו כמו שלמשל מהפכה תעשייתית או מסחרית יוצרת. מה שהוא עשה היה חלוקה מחדש של העושר באירופה לטובת הספרדים. כניסת הכסף החדשה העבירה את כל סולם הערכים של המחירים העולמי כלפי מעלה אך בנוסף שינתה גם את חלוקת העושר ביבשת. במקום שהעושר יחולק על בסיס יצרנות הוא חולק על בסיס המס שהטילו הספרדים על העולם דרך הבאת כסף חדש למערכת. והספרדים ניצלו את העושר הזה כמיטב יכולתם.

לרוע מזלם מערכת אינפלציונית מתמדת מזקת למי שמשתמש בה לאורך זמן. הספרדים נמנעו מרפורמות פנימיות שיחזקו את הכלכלה שלהם כך שמתחילת המאה השבע עשרה הכלכלה הספרדית נחלשה יותר ויותר עד שלא יכלה לתמוך יותר גם בתוספת הכסף האמריקאי במכונת המלחמה הספרדית וספרד פשטה את הרגל סופית בתוך מלחמת שלושים השנה (שבשביל ספרד התמשכה עוד כמה שנים במלחמת חסרת תועלת מול הצרפתים).

כניסת הכסף האמריקאי דרך ספרד מדגימה כיצד כניסת כסף מחלקת מחדש את המשאבים בשטח שמשתמש בכסף החדש. אם אירופה הייתה נמנעת משימוש בכסף כהיצע חליפין ומותירה לספרדים להשתמש בו לבדם, בסיס המס לא היה אירופה והעולם כולו אלא הכלכלה הספרדית לבדה. והכלכלה הספרדית הייתה קורסת מאה שנים קודם לכן מאינפלציה. הבחירה של האירופים וארצות המזרח להשתמש במתכת כסף כאמצעי חליפין מימנה אם כן את מכונת המלחמה הספרדית שהופנתה נגדם. כמובן שבראיה לאחור זה חסר משמעות. המערכת החברתית החלשה של אותם שנים לא יכלה להחליף את מתכת הכסף כאמצעי חליפין. עם זאת יש לכך משמעות כיום כאשר ישנם המציעים לחזור לכסף ולזהב כאמצעי חליפין. נימוקם שכמות הזהב גדלה בכמות נמוכה ולא מאפשרת הדפסת כסף הרסנית כמו הבנקים המרכזיים. ועם זאת הם מתעלמים מהדוגמא הספרדית שהצגנו כאן. אם נניח שנאמץ את הזהב כאמצעי חליפין ומדינה עוינת לנו כמו שהספרדים עיינו את ההולנדים תמצא מקור זהב בחגורת האסטרואידים שיגדיל את כמות הזהב העולמית במאות אחוזים כמו שקרה עם גילוי אמריקה נמצא את עצמנו מממנים את מדינת האויב שנלחמת נגדנו באופן ישיר דרך המס שהיא תטיל על הטובין שלנו.

הטענה כאילו ערך שווה לכמות זהב מסוימת היא מגוכחת. אם הזהב היה נעלם מעולמינו עדין היו מחירים ועדין היה כסף. מוצרים תעשייתים מסוימים ותכשיטים היו נאלצים להתבסס על מתכת אחרת אבל לא היה לכך שום השפעה עם מערכת המחירים שכפי שהסברנו בפוסט הקודם מבוססת על מערכת ההעדפות שלנו ומערכת אפשרויות הייצור. הכסף רק נותן לנו מדד אחיד למדוד את זה וכך לאחד את עקומות התמורה לעקומת תמורה אחת. הוא לא יוצר את הערך. אם הכסף לא יהיה זהב הוא יהיה מוצר רשת אחר מוסכם כמו כסף (מתכת), נחושת, נייר או ביטים במחשב. אין לכך שום חשיבות כשלעצמו. הביקוש שלנו לכסף רק מאפשר לכסף חדש לשנות את חלוקת הנכסים כמו שקרה באירופה במאה השש עשרה אבל הוא לא יוצר את הנכסים. הם נוצרים מהביקוש האנושי ומההצע היצרני שיש במציאות.

הדוגמא הספרדית מדגימה לנו כיצד כסף חדש משנה את חלוקת המשאבים במשק, כאשר במקרה הספרדי דובר על המשק העולמי כולו. בפוסט הבא נדון כיצד כניסת כסף חדש משנה את חלוקת המשאבים במשק בודד אחד, המשק הישראלי.

כניסת כסף חדש (המשך)

בפוסט הנוכחי נגלוש קצת למיקרו כלכלה ונדבר על מה הם מחירים. בפוסט הקודם טענו כי כניסת כסף חדש למערכת כלכלית עומדת לא תשנה דבר מבחינה ריאלית ורק תביא לשינוי מחירים רוחבי של המוצרים שיביא בתורו לאובדן ערך של מטבעות נמוכים. מדוע זה כך?

הסיבה שהמחיר של מוצרים נובע מגורמי רקע שאותם כניסת כסף חדש לא יכולה לשנות. גורם רקע אחד הוא מערכת ההעדפות שלנו. האם אנחנו מעדיפים קוטג' או גבינה לבנה. דירה בתל אביב או בית בטבריה ועוד. אם יש לנו מערכת העדפות כזו שלמה ועקבית (ואני מניח שיש לנו) נוצרת ממנה גם מערכת העדפות של מוצרים שאותם ניתן לתמחר במערכת מחירים של כסף. את מערכת ההעדפות הזו ניתן גם לתאר כפונקציית ביקוש של כמות מוצרים קיימת בהתאם למחיר שלהם. מנגד גם בייצור המוצרים קיימת מערכת של אפשרויות ייצור לכל מוצר ומוצר אשר אינן מוחלטות אלא יחסיות (מה שמכונה עקומות התמורה שאליהן לא נכנס כרגע). מאותה כמות חלב בטכנולוגיה הקיימת כרגע אני יכול לייצר כמות מסוימת של רק קוטג' או כמות מסוימת של רק גבינה לבנה או כמויות משתנות של גבינה לבנה וגבינת קוטג'. הדבר נכון גם לדירות בתל אביב או בתים בטבריה. אפשרויות הייצור בהתאם למלאי הקיים ולטכנולוגיה עכשווית מגדירות לו מציאות קיימת שממנה אינני יכול לחרוג. גם את אפשרויות הייצור הללו (כולל הפצתם) אני יכול לתמחר במערכת מחירים של כסף. ועל בסיסם אני יכול להציג פונקציית היצע של המוצרים הקיימים בהתאם למחירם הכספי. המפגש בין פוקנציות הביקוש וההיצע מוביל לנקודת שווי משקל על מוצרים נמכרים במחיר מסוים.

בזמנו קראתי אנשים שטוענים שאין דבר כזה נקודת שווי משקל בשוק. הם טועים. ברגע שיש עסקה עם מחיר בין קונה למוכר ישנו גם שווי משקל. בלי זה לא הייתה עסקה. השאלה אם ישנו שווי משקל כללי איננה מוגדרת היטב. העובדה היא שישנם עיסקאות יוצרת רשת של שווי משקל שעל בסיסה ניתן לטעון שיש שווי משקל כללי. ניתן לתהות אם שווי משקל כללי הוא מיטבי (קנת ארו וז'ורז' דברה ניסו להגדיר את התנאים לכך) אבל בכל מקרה יש שווי משקל כאשר ישנה עסקה.

כניסת כסף חדש למערכת תשנה אולי את החלוקה הפנימית ואולי תגרום לשינוי בגורמים השונים של שווי המשקל (למשל על ידי גידול במחקר ובפיתוח שיביא לקפיצה טכנולוגית ולהתרחבות כלכלית או בבניית תשתית תעשייתית שתאפשר ייצור רחב) אבל הוא לא יכול לשנות את עצם הקיום של מערכות העדפות סופיות של צרכנים ושל אפשרויות ייצור סופיות של ייצרנים. מסיבה זו גם אם יחול שינוי בצורת השווי משקל לא יחול שינוי בקיומו של מערכת של שווי משקל סופית. אותם כוחות שהביאו לשווי משקל קודם יחזירו אותה לשווי משקל (גם אם לא לגמרי זהה) חדש. התוצאה תהיה פשוט תזוזה מערכת הערכים שנוצרה בשווי משקל למערכת ערכים חדשה בלי שינוי אמיתי של המציאות. השינוי שיווצר יתרחש כמובן על חשבונם של אלו שהחזיקו בכסף קטן ושבנקודת השווי משקל החדשה מגלים שכספם איבד מערכו וכתוצאה מכך נאלצו לצמצם את הצריכה שלהם.

כלומר, גם אם תמריץ ואלרום צודקים שכניסת כסף חדש למערכת תשנה משהו בצורה של מערכת שווי המשקל החדשים (מה שבהחלט יכול להתברר כמוטעה) זה בא על חשבון גורמים אחרים במערכת. ולכן זה עדין סוג של מס. אני מוכן לסייג את הטענה שלא ישתנה דבר מבחינה ריאלית; אולי משהו ישתנה, אבל זה לא משנה שזה בא על חשבון אנשים אחרים שקודם החזיקו כסף קטן שעכשיו שווה פחות וזה לא משנה שהרבה פעמים הכניסה של כסף חדש לא באמת משנה את מערכת האפשרויות הקיימת אלא רק מבצעת חלוקה מחדש של משאבים שאולי משרתים ואולי לא את מערכת ההעדפות של הצרכנים. לכן באופן כללי אני מעדיף לתאר זאת כעניין חלוקתי בלבד עם שינוי על מערכת הערכים הקיימת במקום כתמריץ לצמיחה נוספת.

כניסת כסף חדש

בפוסטים הקודמים דיברנו כיצד נוצר הכסף כמוצר רשת בעזרת הזמן שאנחנו נותנים לו וכיצד הוא נעלם. בפוסט הנוכחי נדבר על כניסת כסף חדש. כניסת כסף חדש למערכת גוררת שינוי במערכת המחירים. לא תמיד השינוי מורגש אבל הוא תמיד קיים. המחיר של כניסת כסף חדש הוא אובדן ערך של הכסף הקיים. מי שמחזיק בכסף הקיים מוצא שהכסף איבד מערכו. כתוצאה מכך ישנה חלוקה מחדש של הנכסים בשוק. מי שעמל בשביל כסף ישן מגלה שהכסף איבד מערכו והוא לא יכול לקנות כבעבר. מי שמחזיק בכסף חדש יכול להשיג מוצרים שהוא לא טרח ולא עמל בשבילם. מסיבה זו כלכלנים מכנים לעיתים את התהליך מס אינפלציה. השם הזה מטעה. לא תמיד הממשלה נהנית מהפירות של כניסת כסף חדש. מנגד לא תמיד עליית המחירים מורגשת. בזמן צמיחה כניסת כסף חדש רק מונעת מהמחירים לרדת. ועדין חלוקת הנכסים מחדש מתרחשת כתוצאה מכניסת כסף חדש.

במאמר מוסגר, הבלבול האינטלקטואלי הזה הוא חלק ממה שמקשה עליי כלכלנים רגילים (קרי פרופסורים לכלכלה בעלי תקן אקדמי). מבחינתם השינוי החלוקתי מתרחש רק כאשר ישנה עליית מחירים רשמית ולא כאשר נכנס כסף חדש למערכת.

בוא נתבונן בדוגמא של מדינה עם שלושה סוגי כסף- 100 מטבעות של 1, 100 מטבעות של 10 ו100 מטבעות של 100. המדינה מחליטה להדפיס עוד 100 מטבעות בשווי 1000 שקלים. היא מחלקת אותם בהגרלה. האנשים עם הכסף החדש באים לקנות איתו מוצרים. כל מכירה היא סוג של מכרז מחיר ראשון; מי שמציע את המחיר הגבוה זוכה. אותם אנשים עם הכסף החדש יכולים להציע יותר והם מציעין יותר אלו שמחזיקים במטבעות הישנים של 1, 10 ו100 לא יכולים להתחרות בהם. מחיר המוצרים מתחיל לעלות כשמוצרים עוברים לאנשים עם הכסף החדש. אלו שקיבלו את הכסף החדש מקבלים יותר מוצרים מהשוק. אלו שמחזיקים את המטבעות הישנים מאבדים את כוח הקניה שלהם וקונים פחות. הם כבר לא יכולים להינות מרמת החיים הקודמת שלהם. בסוף התהליך מתייצב כשכל המחירים עולים פי 10. וכל אלו שהחזיקו מטבע ישן מוצאים שערכו ירד פי 10.

האם חל שינוי ריאלי בשוק בסוף התהליך? לא. כמות המוצרים נותרה כשהייתה. מה שקרה היה תנועה של המחירים על ציר המחירים כלפי מעלה ושינוי של חלוקת המוצרים בשוק. מי שלמו את המחיר? המחזיקים את הכסף הישן שערכו פוחת. לפעמים ערכו כל כך ירד שזמן ההחזקה שלו התאפס והוא יצא מהמחזור. זה לא אירוע נדיר. באיטליה המטבע הבסיסי של לירטה הפך למטבע אספנים. בישראל המטבעות אגורה ו5 אגורות איבדו מערכם ונעלמו מהמחזור. גם בדוגמה שהבאנו עליית המחירים יכולה להביא להעלמות המטבע 1 מהמחזור. כמות הכסף הריאלית נשארה ורק המיקום שלה על ציר המספרים השתנה.

איך נחשב את כמות הכסף הריאלית? ניקח את סך המטבעות ונחלק אותו בערך הנמוך ביותר שנשאר במחזור. קודם הוא היה 1. עכשיו הוא עשר. בפועל כמות הכסף האמיתית לעסקות לא השתנתה. אם נסכום את סכום הכסף הקודם(100×100+1×100+10×100) ונחלק אותו ב1 ונסכום את סכום הכסף החדש (10×100+100×100+1000×100) ונחלק ב10 נקבל את אותו סכום עצמו. הכניסו מטבע חדש של 1000 שדחק החוצה את המטבע הישן של 1 אבל לא שינו דבר מבחינת כמות הכסף הריאלית. העובדה הזו מרמזת לנו משהו על כניסת כסף חדש. כניסת כסף חדש לא משנה את העולם מבחינה ריאלית. היא רק מביאה לחלוקת המוצרים מחדש ולתנועה של המחירים על ציר המספרים. כמות הכסף הריאלית נשארת כשהייתה והיא משקפת את ערכם היחסי של מוצרים זה ביחס לזה (ועל כך בפוסט הבא).

היעלמות הכסף – החורבן

עד כאן דנו ביצירת כסף. ראינו כיצד יש ביקוש לכסף דרך הניסוי של הקיוסק ומה המחיר שמוכנים לשלם על הכסף. בחלק הזה נבחן את הכיוון הנגדי – כיצד כסף יכול לאבד את מעמדו ככסף במקרים של משברים כלכליים ריאליים. כדי לבחון זאת אשתמש בשני מקרים היסטוריים שונים כפי שעלו במקורות – המצור על ירושלים וקריסת האימפריה הרומית במערב אירופה. נראה כיצד במקרים היסטוריים מסוימים הכסף יכול לאבד מערכו ולהעלם לטובת סחר חליפין. נתחיל עם הסיפור של המצור על ירושלים כפי שמסופר בתלמוד בבלי ולאחר מכן נעבור לדון בדוגמא של קריסת האימפריה הרומית. הגמרא מספרת על  מרתא בת ביתוס, מעשירות ירושלים, ששלחה את המשרת שלה להביא סולת בזמן המצור על ירושלים. חזר המשרת ואמר אין סולת יש קמח לבן. שלחה אותו להביא קמח לבן. חזר ואמר אין קמח לבן יש קמח מלא, שלחה אותו להביא להביא קמח מלא. חזר ואמר אין קמח מלא יש קמח שעורים, הלכה בעצמה להביא אוכל. דרכה ברגלה על גללי בהמה ומרוב גועל מתה. לפני שמתה זרקה את כספה וזהבה באומרה מה אלו עוזרים לי? ועל כך נאמר: "כספם בחוצות ישליכו" (יחזקאל ז', י"ט).

כדי להבין מה קרה בסיפור הזה אנו נניח שכסף הוא מוצר נורמלי בעוד שאוכל הוא מוצר גיפן. מוצר גיפן נזכיר הוא מוצר נחות שככל שהמחיר שלו עולה, ההכנסה הכללית של האדם יורדת וכך גורמת לכך שהביקוש אליו רק גדל. כסף לעומתו הוא מוצר נורמלי; הנכונות להשקיע ולוותר על רווח עכשווי כדי להרוויח בעתיד על ידי עיסקאות עתידיות עולה ככל שרמת ההכנסה עולה. ברמת הכנסה נמוכה על סף מוות האדם מעדיף אוכל על פני עסקאות עתידיות. נגדיר זאת כפונקציית ביקוש של ביטחון תזונתי. כל עוד הביטחון התזונתי מסופק על ידי הכסף הנוכחי קיים ביקוש לכסף מקסימלי מצד הרשת ומנגד קיימת נכונות לוותר על סיפוק מיידי של מזון מצד המחזיקים של הכסף לאור הביטחון התזונתי הקיים. כתוצאה מכך הביקוש לכסף נשאר קבוע והכסף שומר על ערכו. נניח שמצב זה התערער כתוצאה מאירוע חיצוני (כמו מצור או בצורת). במצב החדש אנשים מעדיפים להחזיק יותר מזון במחסנים ולא למכור אותו בשוק (כבר אי אפשר להשיג סולת בחנויות). כסף כבר לא יכול לספק את הביקוש לביטחון תזונתי באופן מלא. הביקוש לכסף יורד מצד המוכרים של שאר המוצרים  (קמח לבן, קמח שעורים ועוד); הם כבר לא יכולים לקנות איתו סולת והתועלת שלהם מהכסף יורדת. פחות אנשים מוכנים לקבל כסף תמורת מוצרים והרשת התומכת בכסף מצטמצמת. כתוצאה מכך אנשים כבר לא מוכנים למכור גם קמח לבן. הביטחון התזונתי שנותן הכסף מצטמצם עוד יותר. אי אפשר להשיג לא סולת ולא קמח לבן. הביקוש לכסף יורד והביטחון התזונתי יורד עוד יותר. נוצר תהליך רקורסיבי שבו הביטחון התזונתי המסופק על ידי כסף מצטמצם ככל שסוגים נוספים של מזון מוסרים מהמדפים שגורם לירידה נוספת בביקוש לכסף שמצמצם עוד יותר את הביטחון התזונתי של אנשים כתוצאה מהחזקת כסף. התוצאה הסופית של תהליך רקורסיבי כזה הוא אובדן ערך הכסף ככסף. העלות של החזקת הכסף כמכשיר השקעה לצריכה עתידית הופכת להיות שלילית ולמעשה בלתי נסבלת והכסף מושלך בחוצות העיר ואין מורם. הכסף למעשה מאבד כל תפקיד אנושי וחוזר להיות מרבץ טבעי חסר כל משמעות.

אם נתבונן בתהליך הזה מנקודת מבט מקרו כלכלית אפשר לראות כיצד הכלכלה כמערכת המקיימת עקומות תמורה בין מוצרים שונים בזכות הכסף הולכת ומצטמצמת ככל שיותר ויותר מוצרים מפסיקים להיות סחירים. בתחילה הקמח הלבן, לאחר מכן הקמח המלא, לאחר מכן קמח שעורים ולבסוף כל סוג של אוכל. המסחר בין מוצרים שונים נעלם וכתוצאה מכך המשק נעלם לגמרי. את התהליך הזה נראה גם בדוגמא הבאה על הפיכת המשק במערב אירופה ממסחרי לפיאודלי בשלהי קיומה של האימפריה הרומית ותחילת ימי הבינים.

כמו בדוגמא הקודמת ננסה למדל את התהליך של העלמות הכסף ככסף כתוצאה מעליית מחירו של מוצר גיפן, במקרה הנוכחי לא ביטחון תזונתי אלא ביטחון גופני. ביטחון גופני ניתן להשיג בשני אופנים. או על ידי החזקה של צבא קבע המקבל משכורת בכסף מהמדינה כמו במקרה של האימפריה הרומית או על ידי מערכת יחסים פיאודלית בין אדון המספק הגנה לבין צמית המספק מזון בסחר חליפין ביניהם כפי שהתמסד באירופה הפיאודלית לאחר נפילת האימפריה הרומית. שוב, כמו בדוגמא הקודמת של ביטחון תזונתי, כל עוד ביטחון גופני מושג על ידי כסף באופן מלא אין ביקוש לביטחון פיאודלי והאמון בכסף הוא מושלם. וכמו בדוגמא הקודמת אירוע חיצוני הפוגע בביטחון הגופני המושג על ידי כסף (למשל פלישת ההונים) מביא לעלייה בביקוש לביטחון גופני המושג באופן פיאודלי. יותר אנשים יצרו קשר פיאודלי של צמית עם אדון בעל אחוזה המבטיח לספק את שלומם תמורת מזון בסחר חליפין. אולם ככל שהשוק מצטמצם כך היכולת להשיג ביטחון דרך כסף יורדת; קשה יותר לשכור לוחמים בכסף שיבטיחו ביטחון כיון שערך הכסף עצמו הצטמצם כתוצאה מהתכווצות השוק ופחות אנשים מוכנים להילחם תמורת התמורה הפוחתת. כתוצאה מכך, שוב נוצר תמריץ להשיג ביטחון באופן פיאודלי במערכת יחסים ישירה בין הצמית לבין האדון המנותקת מהשוק. התהליך החוזר הזה מביא לבסוף להיעלמות הכסף מן המשק ויחד איתו נעלם גם הביטחון המושג על ידי שימוש בכסף – הצבא הרומאי. מה שנשאר היה אך ורק מערכת היחסים הפיאודלית המשיגה ביטחון דרך מערכת יחסים של אדון וצמית. הכסף נעלם ויחד איתו מערכת המחירים. הכלכלה התפרקה למקטעים מבודדים של משקים אוטרקיים אשר התיימרו לספק את כל הצרכים האנושיים במסגרת האחוזה הפיאודלית כולל את הביטחון האזרחי. שוב הזמן שנתנו אנשים לכסף הלך והצטמצם עד היעלמות המחזור לגמרי והפיכת כל היחסים הכלכליים בהחברה ליחסי חליפין ישירים במסגרת האחוזה הפיאודלית.

הקיוסק

לפני כמה שנים, בערב שבת אחת, הלכתי לקנות בקיוסק פיצוחים ופרחים לשבת. הקיוסק היה עמוס בקונים ובעל הבית עמד שם בין הקונים והמוכרים וניהל את העניינים ביד רמה. לאחר חשבון הוא הודיע לי שמחיר הקניה הוא 25.5 ₪. הסתכלתי בארנק וראיתי שיש לי שטר 100 שקלים ועוד 24.5 שקלים במטבעות. שאלתי אותו מה הוא מעדיף לקבל, את השטר של 100 שקלים ולתת לי עודף או לוותר על שקל ולקבל 24.5 שקלים. לקח לו פחות משניה לוותר על שקל ולקבל 24.5 שקלים. מאז חזרתי על הניסוי הזה עוד כמה פעמים. לא כל המוכרים העדיפו לוותר. חלקם העדיפו את המחיר המדויק. שכירים היו בעלי מרחב תמרון קטן יותר אולם ההעדפה של מוכרים לקבל כסף קטן חזרה ונשנתה לפעמים גם במחיר של אובדן רווח כזה או אחר.

בוא נעשה את החשבון שלו. הוא יכל לקבל שטר של מאה ולהחזיר עודף של 74.5 שקל או לקבל עוד 24.5 ולאבד רווח של שקל אחד. למעשה השאלה הייתה מה הוא מעדיף יותר – 99 שקל בקופה במטבעות ובשטרות קטנים (50,20,10,5,1,0.5,0.1) או רווח של שקל אחד יותר. אנחנו יודעים שהוא העדיף 99 שקל בקופה במטבעות ובשטרות קטנים על פני רווח של שקל אחד. מדוע? הניסיון מראה כי לקוחות מוכנים לוותר על עסקה אם הם לא מקבלים עודף על סכום הכסף הגדול שהם נותנים[1] – הם מצפים לעודף שלם על התשלום שלהם – וכדי לשמור על האפשרות להשלים עסקה עם אותם לקוחות המוכר זקוק לכסף הקטן בקופה שלו שיאפשר לו לעשות איתם עסקה. כאשר לקוח משלם למוכר עם שטר כסף גדול המוכר מוכר לו לא רק את המוצר אלא גם כסף קטן שמשלים את ההפרש בין ערך שטר הכסף הגדול לשווי המוצר עצמו[2]. המוכר זקוק לכסף הקטן בשביל אותם לקוחות. אם הוא יקבל ממני את השטר של 100 שקל הוא ירוויח עוד שקל אבל יהיה לו פחות כסף קטן בקופה והוא יאבד לקוחות עתידיים. אם הוא יקח 24.5 ש"ח הוא יאבד שקל עכשיו אבל יהיה לו יותר כסף קטן בקופה ללקוחות עתידים. ניתן להציג את הדילמה של המוכר כך: מצד אחד עומד הרווח העכשווי, מהצד השני עומד תוחלת הרווח העתידי מאותן עסקאות. אם תוחלת הרווח העתידי מאותן עסקאות גבוהה יותר מהוויתור על הרווח העכשווי הוא יבחר לוותר על הרווח הנוכחי כדי להשלים את אותן עסקאות.

במה תלויות העסקאות העתידיות שלו? בכמות המטבעות הקטנים שיש לו בקופה שיאפשרו לו לתת עודף ובפיזור של הלקוחות העתידיים שירצו את העודף הזה (מה שמכונה נזילות). אם הניסיון מראה שהולכים להיות הרבה לקוחות עתידיים כאלו עדיף לו לשמור על כמה שיותר מטבעות קטנים בקופה כדי להבטיח שתוחלת הרווח העתידית תמומש. אם יהיו מעט לקוחות (החנות כבר לפני סגירה ואין הרבה לקוחות) תוחלת הרווח יורדת ועדיף לו לממש את הרווח העכשווי ולוותר על הרבה מטבעות קטנות בקופה.

 אולם בוא נשאל על הלקוחות העתידיים. טענו שהלקוחות העתידיים קונים לא רק את המוצר אלא גם כסף קטן וכאן ניתן לשאול מדוע יש להם ביקוש לכסף קטן? התשובה הברורה היא כי הוא מאפשר להם עסקאות עתידיות עם מוכרים עתידיים. שוב התועלת מהכסף נגזרת מעסקאות עתידיות שהכסף הזה מאפשר להשלים שבתורו נגזר מהפיזור של לקוחות עתידיים. נסתכל על פיזור הלקוחות כעל גרף שבו הקודקודים הם לקוחות והכסף הוא הקשתות שבין הקודקודים. אם יש הרבה קודקודים המחוברים לקשתות התועלת של הגרף עולה כיון שההסתברות להשלים עסקה עולה ולכן תוחלת התועלת או הרווח עולה ביחד איתה. אולם הסיכוי להשלים עסקה עולה אם גם מבחינת הקודקוד הנגדי יש תוחלת דומה של רווח את תועלת. כלומר אם תוחלת הרווח שלי כקודקוד בגרף תלויה במספר הקודקודים בגרף (N), הסיכוי לזה תלוי בקשר של אותו קודקוד עם שאר הקודקודים. אם מבחינתו כמות הקודקודים נמוכה מידי הסיכוי להשלמת עסקה עתידית יורד ואיתו גם הנכונות שלו לקבל את הכסף. כלומר, ערך הכסף נגזר לא רק מכמות הקודקודים שאני מחובר אליהם אלא גם מכמות הקודקודים שכל קודקוד מחובר אליו (N*N(t+1)). זה נכון גם לעתיד ולכן ניתן להמשיך את התהליך באופן מעריכי עם הכנסת מקדם זמן כל שהוא. פונקציית התועלת של כסף אם כן היא מעריכית בהתאם לגודל הגרף וכמות הקודקודים בו. ככל שכמות הקודקודים עולה, כך התועלת עולה באופן ישיר לכל הקודקודים.

כסף לפי זה הוא סוג של מוצר רשת. כלומר מוצר שהתועלת שלו עולה ככל שמספר הקדקודים שלו עולה. אילו מוצרי רשת אנו מכירים? כבישים, התועלת שלנו מכבישים עולה ככל שרשת הכבישים שלנו מחוברת ליותר נקודות. כביש מקומי בלבד לא שווה את ההשקעה. מערכת כבישים המחברת את כל המדינה זה עניין אחר. כאן ההשקעה בהתחברות לרשת תחזיר את ההשקעה מהר מאד. אילו עוד מוצרי רשת אנו מכירים? תקשורת אבל גם שפה. שפה כמו אנגלית המחברת אותנו לכל העולם תעניק לנו תשואה גבוהה יותר מאשר שפה מקומית. מסיבה זו למרות שאנו חיים בעברית אנו טורחים ללמוד שפה בין לאומית שתחבר אותנו לשאר הקדקודים בגלובס. גם כסף שייך למשפחה המכובדת הזו וגם בכסף ככל שיותר קדקודים יהיו מחברים כך התועלת ממנו תהיה רבה יותר.

קודם קיבלנו שהפונקציה של רשת היא מערכית. אם נגזור את הפונקציה המעריכית הזו עדיין נקבל פונקציה דומה למדי העולה ביחס לכמות הקודקודים. מכאן ניתן להבין מדוע במרחב בין לאומי החופשי שבו אין כפיה מדינית על סוג הכסף שנבחר משתלט סוג כסף אחד ויחיד ודוחק את שאר המטבעות מהמחזור. ברגע שכמות הקודקודים כל כך גבוהה התועלת מהרשת היא עצומה וקשה להפיל אותה.

אם נחזור לנוסחה שבנינו אז את העסקות העתידיות ניתן לסמן כפונקציה שאחד ממרכיביה הוא הכמות של האנשים בגרף שממנו נגזר הפיזור של העסקאות העתידיות ואת תוחלת הרווח כולה כצד הביקוש של הכסף. ומה עם הצד של הוויתור על הרווח העכשווי? המוכר ויתר כאן על הנאה מיידית – רווח של שקל אחד לטובת סיכוי לרווח עתידי. המוכר דחה את ההנאה שלו בהוה לטובת הנאה גדולה יותר בעתיד. את הדחיה הזו של ההנאה ניתן לראות כעלות של הכסף (היצע הכסף). אני מוותר על הנאה בהווה לטובת הנאה עתידית. בעצם אני משקיע בהווה לטובת רווחים עתידיים. הכסף לפי זה הוא סוג של  מוצר השקעה שהפיצוי העתידי שלו איננו ריבית אלא היותו מוצר רשת המאפשר העברת מוצרים בין כמה שיותר קודקודים; אג"חים הנושאים ריבית הם אחד מאותם מוצרים אך הם לא הרשת עצמה. הרשת עצמה היא הכסף.

כשאנו מתבוננים באותו סיפור שחוזר על עצמו על המעבר מסחר חליפין לכסף המערב חקלאי, סנדלר, נפח ודייג (או כל מקצוע אחר בסביבה) אותם מוטיבים חוזרים. על פי הסיפור במקום לקבל חיטה מהאיכר בתמורת נעליים אנו מקבלים כסף שמאפשר לנו גם לקנות אצל האיכר חיטה, אצל הנפח מסמרים ואצל הדייג דגים. מצד אחד הכסף יצר רשת של צרכנים ויצרנים. מצד שני קיים מחיר נסתר שאותו לא מזכירים לרוב כאשר מציגים את הסיפור הזה והוא אובדן ההנאה המיידית שיש בסחר חליפין. בסחר חליפין נהנו ישירות מהתמורה. נתנו חיטים וקיבלנו נעליים שאותן יוכלנו לנעול מידי. כסף אי אפשר לנעול או לאכול או להשתמש באופן מיידי. בכסף אנו מחליפים את ההנאה המיידית שלנו בסיכוי להנאה גדולה הרבה יותר בעתיד. במקום לקבל חיטים או נעליים שאותם ניתן לצרוך מיד אנו מקבלים מוצר שאותו לא נוכל לצרוך מיד אלא נצטרך להחליף בתמורה למוצר אחר (מה שדורש עליות חיפוש ויכולת המתנה). זמן המחזור הזה של הכסף הוא העלות של הכסף. אנו מוותרים על הנאה מיידית בתמורה להנאה עתידית. לא תמיד זה קורה. גם כיום יש סממנים של סחר חליפין בחברה שלנו למשל במנהג של חלוקת מתנות בחגים או בהחלפת דירות בין משפחות בחופשים. אולם מרביתנו מעדיפים את טווח ההנאה הגדול הרבה יותר שיש בכסף על פני סחר חליפין (המתנות לחג לא שוות, ועדיף בית מלון או צימר שאני יכול לבחור על דירה פרטית של בן אדם אחר). כאשר המוכר בקיוסק ויתר על רווח מיידי לטובת רווח עתידי הוא עשה את אותה פעולה עצמה. הוא השקיע בהחזקת נכס עם נזילות בעל פוטנציאל רווח עתידי על חשבון ההנאה בהווה וכך יצר כסף.

אם נסכם כסף הוא מוצר רשת הנוצר על ידי דחיית סיפוקים לעתיד. הקצאת הזמן היא זו שיוצרת את הכסף. בפוסט הבא נראה כיצד הכסף נעלם כאשר הקצאת הזמן יורדת.


[1] ניתן לתהות מדוע באמת הם לא מוכנים לקנות יותר ודורשים עודף מדויק בעוד המוכר מוכן היה לוותר על רווח בשביל לסגור עסקה אבל זה דיון נפרד.

[2] אני מודה לידידי יוסי ועמיחי על שעמדו על הנקודה הזו.

פוסט פתיחה

מזה זמן רב מצטברים אצלי רעיונות בכלכלה. אחרי שכמה פוסטים של עומר מואב גירו אותי לפרסם תגובות בבלוג הראשי שלי, י.ד, החלטתי לפתוח בלוג נוסף יעודי לפוסטים כלכליים. כל הפוסטים יפורסמו בנוסף בבלוג הראשי. מקווה שתהנו..