בטור הקודם טענו כי מה שאנו רואים כצמיחה, או כגידול ברווחה האנושית, מתבטא בירידת מחירים. במאמר מוסגר תחשיבי צמיחה שונים של כלכלנים, יכולים לבדוק צמיחה דרך שמירה על רמת מחירים וגידול בכמות הכסף או דרך ירידת מחירים (ראו במאמר של BIS עמוד 9 כיצד הדפלציה בשנים 1873-96 זהה לצמיחה). באופן עקרוני הם שקולים (למרות שבפועל הם מעולם לא שקולים בגלל אפקט התחלופה ואפקט ההכנסה). למרות זאת כלכלנים מעדיפים לתאר צמיחה דרך התרחבות של המשק המתבטאת בגידול בכמות הכסף ושמירה על רמת מחירים יציבה. הסיבה לכך היא התנגדות לירידת מחירים ולמדיניות דיפלציונית באופן עקרוני. ההתנגדות מגיעה מכמה טיעונים שאותם נציג כעת.
על פי הטיעון הראשון דיפלציה גורמת למשבר כלכלי כיון שהיא מעודדת אנשים להחזיק כסף לאורך זמן (להגדיל את זמן המחזור) ובכך מביאה לירידה בעסקאות הכלכליות. נזכיר כי כסף נוצר על ידי זמן ההחזקה שלו כפי שהסברנו בפוסט הראשון. עצם הדחיה של עסקת חליפין לטובת פוטנציאל עסקאות גבוה בעתיד הוא זה שיוצר את הכסף כמוצר רשת. עם זאת ברור כי אם שוק העסקים התרגל לזמן מחזור מסוים בין עיסקה לעיסקה התארכות פתאומית של זמן המחזור תוביל למשבר כלכלי. מצד שני הניסיון הכלכלי של כולנו מראה כי בזמן צמיחה בה עקומת ההיצע מתרחבת כלפי חוץ אין סיבה לחשש זה. אם נחשוב על שוק הפלאפונים ירידת מחירי הפלאפון לא הובילה אנשים להחזיק כסף לאורך זמן רב יותר. היא רק הובילה אותם לצריכה מוגברת של פלאפונים. השתכללות הפלאפונים יחד עם ירידת המחיר רק עודדה אותם להחלפה תכופה של פלאפונים ולרכישה מוגברת שלהם. הדבר נכון לכל מוצר צריכה כמו מכוניות, טיסות, אוכל, דיור ועוד. ירידת מחירים הנובעת משיפור טכנולוגי שהרחיב את עקומת התמורה הביא לבולמוס צרכנות שלא היה קודם. מסיבה זו עקומת הביקוש של מוצרים ביחס למחירים מצוירת לרוב במודלים מיקרו כלכליים כיורדת, ככל שהמחיר יורד הביקוש למוצרים עולה (מוצרים מצוירים בציר הX ואילו מחירים בציר הY):
הטיעון כאילו ירידת מחירים מובילה למשבר מגיעה ממשברים כלכליים מוניטריים וריאליים (שכאן לא נכנס לסיבה להם) שבאמת הובילה אנשים להגדלת זמן החזקת הכסף ולכן להתחזקות המשברים. אולם ירידת מחירים כשלעצמה איננה סיבה למשבר. היא תוצאת המשבר אם כבר. יש כאן בלבול בין סיבה ותוצאה (תמריץ בילבל את הבלבול הזה כאן). מה לעשות בזמן משבר זו שאלה טובה אולם היא לא קשורה למדיניות העקרונית שלנו בנוגע לדיפלציה שלא בזמן משבר. בזמן צמיחה דיפלציה מגדילה את הרווחה של הציבור ומעודדת אותו לצרוך יותר ולחיות טוב יותר.
טיעון אחר שמובא בשם אירווינג פישר (1933) טוען כי דיפלציה מקשה על החזר חובות. לפי התיאור: אם הקמת חנות לעפרונות על בסיס ההנחה שתצליח למכור אותם בשקל לעיפרון, ובפועל אתה מצליח למכור אותם רק בתשעים אגורות לעיפרון, הרי שייתכן שלא תצליח לעמוד בהלוואות שלקחת ותפשוט רגל. הבעיה בטיעון הזה נמצא בכמה מישורים. קודם כל דיפלציה תאפשר לך לחסוך יותר ולהסתמך פחות על הלוואות. דיפלציה גם תביא לכך שסכום ההשקעה ירד וכך תצטרך ללוות פחות כדי להקים עסק. בנוסף הטיעון מתעלם מגמישות הצריכה ביחס למחיר. ברמת גמישות מסוימת אם המחיר ירד יקנו ממך יותר עפרונות ותרוויח יותר.
טיעון נוסף שמובא בערך דפלציה בוויקפדיה טוען כי דיפלציה מגבילה את כמות אמצעי התשלום. למותר לציין את הבלבול בטיעון הזה. אין שום בעיה להוסיף אמצעי תשלום מלמטה גם בזמן דיפלציה (אגורה, חצי אגורה וכו'). כפי שהרחבנו בפוסט על כמות כסף ריאלית אפשר להוסיף כסף מלמעלה ומלמטה. להיפך בזמן דיפלציה ערכים מסוימים שקודם נחשבו לא כלכליים הופכים עכשיו לכלכליים. גם בזמן תקן הזהב השתמשו במתכות נוספות לערכים נמוכים. בכסף דיגטלי אין בכלל גבול תחתון (תמיד ניתן להוסיף עוד ערך אחרי הנקודה). בקצרה טענה מבולבלת שרק משרתת את האג'נדה נגד דיפלציה של עורכי ויקיפדיה.
טיעון נוסף שהוא קצת יותר מסובך טוען כי דיפלציה מובילה למשבר כתוצאה מעודף חיסכון שגורם לעודף השקעה. המשבר היה נמנע אם שכר העובדים היה יורד באופן יחסי. אולם קשיחויות כלפי מטה של שכר העובדים מונע את התהליך והמשק נכנס למשבר (טענת הקשיחויות כלפי מטה מוקבלת במחקר למרות שמבחינה אמפירית היא לא וודאית ראו במאמר של BIS הערה 4). זהו הפרשנות של קיינס למשברים כלכליים ולא מעט כלכלנים אימצו אותה (כאן נמצאת הצגה של הטיעון בבלוג של עומר מואב, הרחבה של הטיעון נמצאת בספר של יורם מישר המקרו כלכלה של ישראל). לפי שיטתם גידול בכמות הכסף בזמן צמיחה ימנע עודף השקעה ובמקביל ישחק את שכר העובדים באופן שימנע את המשבר הכלכלי. אעיר שניתן להציע פתרונות נוספים לעניין. ירידה בכמות שעות העבודה באופן יזום תקטין את הגידול בתוצר הנובע מהצמיחה וכך תמנע עודף חיסכון. הצמיחה תתורגם לגידול ברווחה דרך גידול בשעות הפנאי ולאו דווקא לגידול בצריכה.
בערך בוויקיפידיה יש עוד ביקורות. רובן מבולבלות ומצביעות על מחיר הדיפליציה לשחקנים מסוימים בשוק תוך התעלמות מאלטרנטיבות ומחיר האינפלציה לשחקנים אחרים בשוק לכן אני לא אתמודד איתן. יש גם טענה כאילו דפלציה פוגעת בצמיחה ובהשקעות, טענה הנסתרת באופן ישיר ממה שקרה במאה התשע עשרה בה עשרות שנים של דיפלציה לוו בצמיחה כלכלית ובגידול בהשקעות (ראו במאמר של BIS שציטטי קודם). לפעמים בכתיבה נגד דיפלציה יש גם יציאות מוזרות כמו הביקורת של עומר מואב על כך שהדיפלציה מנפחת את המשכורות הריאליות; מציאות נפלאה שבה החיים נעשים יותר טובים מתוארת כבעייתית. הוא מוסיף שזה יכול לגרום לאבטלה אבל לא בטוח שאבטלה קצרת מועד שבעקבותיה השכר ירד קצת לא שווה את העלייה הכללית של המשכורות הריאליות.
לסיכום הביקורות, אינני שולל עקרונית את הטיעון של קיינס ומוכן לקבל שיש סיכון למשבר כלכלי בדיפלציה (שאפשר אולי למנוע בכלים כלכליים מסוימים). אני מוכן גם לקבל הדפסת כסף בידי הרשות המחוקקת בתנאי שהיא מוגדרת באופן מפורש כמס על הציבור. עם זאת אני חושב שהמבקרים את הדיפלציה שוכחים את היתרון הגדול של דיפלציה על האלטרנטיבות. דיפלציה מתרגמת את פירות הצמיחה לעלייה ישירה ברווחה של האוכלוסיה. דפלציה כפי שהסברנו מבטאת באופן מדויק את תנועתה של עקומת התמורה כלפי חוץ ואת הירידה בעלות האלטרנטיבית של יצור המוצרים השונים . אנחנו מוותרים על פחות כך שאנחנו יכולים לצרוך יותר. הנקודה הזו מושמטת מהדיון תוך התעלמות מהמחיר של האלטרנטיבה. להדפסת כסף יש מחיר, לפעמים המחיר הוא חד פעמי, לפעמים הוא מתמשך דרך בועות וחובות. מרוב דגש על המחיר האפשרי של דיפלציה תוך התעלמות מהיתרונות שלה שוכחים המבקרים את המחיר של ההצעות שלהם.
י.ד. כלכלה 