על יוקר המחיה

אחד הביטויים החוזרים בדיון הציבורי זה המונח יוקר המחיה. הוא בא לבטא כיצד המחיה יקרה. יש כאלו הכופרים במונח הזה. מבחינתם התפיסה שהמחיה יקרה היא אשליה פסיכולוגית. לדעתי זו טעות. המונח יוקר מחיה מבטא חוויית חיים ממשית הנגזרת מהמדיניות המוניטרית של שמירה על רמת מחירים גבוהה ואפילו קצת עולה. בעצם, הדרך של הציבור לתאר את התחושה שלו לגבי המדיניות המוניטרית הקיימת של שמירת רמת מחירים קבועה היא דרך המינוח 'יוקר המחיה'

כדי להבין זאת אני רוצה להציג את הרעיון של ממוצע משוקלל. מה אומר ממוצע משוקלל? אנחנו ניקח את סך הגורמים בממוצע ונצמיד להם משקולת יחסית למשקל הכולל שלהם בתוכו. אם ניקח למשל מדד מחירים כללי של השוק אז מדד מחירים כזה כולל סל שלם של מוצרים מדירה ועד מסטיק. אבל ברור שמשקל הדירה ומשקל המסטיק אינם זהים בתוך המדד. למשל, דירה תופסת בממומצע שליש מההוצאה של זוג במשק. מסטיקים לעומת זאת לא תופסים אפילו 0.1%.  אז כדי לשקף את המשקולות השונים של דירה ומסטיק בתוך ממוצע המחירים ניתן לדירות משקל גדול יותר לעימת מסטיקים וכן הלאה. עד כאן סטטיסטיקה. למוצרים שונים יש משקל שונה בצריכה הכוללת והמשקל השונה הזה צריך להתבטא במדדים הסטטיסטיים.

מכאן נעבור למדיניות של המשטר המוניטרי של בנק ישראל. על פי המדיניות הזו בנק ישראל נדרש למנוע מממוצע המחירים של מדד המחירים לרדת. ירידת מחירים נקראת דפלציה והיא אסורה בתכלית האיסור. אולם למרות האיסור אנו מכירים ירידות מחירים. מחירי הפלאפונים למשל ירדו פלאים בשנים האחרונות. כך קרה גם למחשבים ולמוצרי תעשיה אחרים. הגורם הזה לוחץ על מדד המחירים לרדת. כדי לאזן את הירידה הזו בנק ישראל צריך להעלות מחירים של מוצרים אחרים כך שממוצע המחירים יתאזן שוב ואפילו יעלה קצת. איך מעלים מחירים? מחיר נוצר משני גורמים: א. הביקוש וההיצע במשק ב. המדיום שאיתו נוצרת העיסקה – הכסף. לבנק ישראל אין שליטה על הגורם הראשון של היצע וביקוש אבל הוא שולט בגורם השני של כמות הכסף. בנק ישראל מרחיב את כמות הכסף. והגידול בכמות הכסף מביאה לעליית מחירים. כך מחירי מוצרים עולים ומאזנים את הירידה במחירים של מוצרים אחרים. וככל שהירידה חזקה יותר העלייה במחירי המוצרים האחרים חזקה יותר.

כאן הציבור נלכד. מחד הוא רואה את ירידת המחירים של מוצרים כמו פלאפונים וכדומה אולם מאידך הירידה במחירים לא מגדילה לו את העודף בכיס. העלייה במחירים של מוצרים אחרים מחייבת אותו להפריש את העודף לטובת המוצרים האחרים. את החוויה הזו הציבור מכנה יוקר המחיה. לכאורה, יש צמיחה, המחירים יורדים והחיים נעשים טובים יותר אולם בפועל החיים כל הזמן מתייקרים. אין עודף בכיס. תמיד צריך לרדוף אחרי הכסף.

זו תחושת חיים מוזרה. מספרים לנו שאנו חיים בצמיחה ובפועל אנו דורכים במקום כל הזמן. יש יותר טיסות לחו"ל אבל אחוז המחזיקים דירות בבעלותם בישראל ירד בכמעט 5%. וכאשר המציאות הזו נמשכת עשרות שנים ההשפעות החברתיות נעשות קשות יותר ויותר. במשך עשרות שנים יוקר המחיה מונע מהחיים שלך להיעשות טובים יותר ויותר. אתה עומד במקום ואיתך דור שלם עומד במקום. היכולת שלך לחשוב על חיים טובים של משפחה וילדים מצטמצמת. אפשר להיכנס למעגל החובות בדיור או בלימודים אקדמיים אבל המחיר כבד וכאשר הבועה מתפוצצת הוא הופך להרסני.

נוהגים להצביע על גורמים שונים האחראים ליוקר המחיה כמו מדיניות מכסים וחסמים בירוקרטיים אבל חשוב להבין. גם כאשר הם יוסרו, המדיניות של בנק ישראל תפעל באופן אקטיבי לשמירה על רמת מחירים קבועה שתעלה מחירים מול ירידת מחירים ולכן על יוקר מחיה גבוה. שורש הבעיה הוא עצם המדיניות המוניטרית אשר מתייחסת לדפלציה כענין הרסני. אולם צמיחה משמעה דפלציה וכאשר מונעים מהדפלציה להתרחש החיים מתייקרים ואנשים לא נהנים מפירות הצמיחה.

הטעות של הכלכלה האמיתית

בזמנו באינטרנט היה אתר שנקרא 'הכלכלה האמיתית'. גם דעתו לא הייתה נוחה מהמדיניות המוניטרית הקיימת  של ייצוב מחירים בעזרת שינויים בשער הריבית. גם הוא הבין שכדי לשמור על המחירים הנמוכים, הבנק המרכזי מדפיס כסף ומלווה אותו לציבור. התיאוריה שלו הייתה שהתוצאה של מדיניות כזו תהיה בועת חוב אין סופית. אנשים לווים כסף וכדי להחזיר אותו עם הריבית הם צריכים ללוות עוד כסף שיכסה את הריבית וגם להחזיר את הכסף הזה צריך עוד הלוואה שגם אותה יצטרכו להחזיר בעזרת הלוואה וכן הלאה והלאה עד שבועת החוב תתנפח באופן אין סופי. היה זמן שגם אני חשבתי כך עד שהעמידו אותי על טעותי

אין ספק שבועת החוב מתנפחת אבל לא באופן אין סופי. מדוע? כי הרווחים של הבנק המרכזי, קרי הריביות של התקופה הקודמת, נכנסים לקופת המדינה ושם מוצאים במסגרת התקציב החדש. כלומר, אם נסמן את הכסף הנכנס למחזור בצורת הלוואה כשלילי כיון שהמשק צריך להחזיר אותו למערכת הבנקאית עם ריבית ואת הכסף הנכנס למחזור כנכס בצורה חיובית אזי החוב השלילי גדל כל תקופה כאשר הבנק המרכזי מדפיס עוד כסף ומלווה אותה כנגד הצמיחה אבל במקביל הוא מתקזז עם הריביות החיוביות  של הדפסת הכסף הקודמת שנכנסות כנכס למשק דרך תקציב הממשלה. כתוצאה מכך סך החובות במשק גדלים אבל לא מתנפחים באופן אין סופי כמו שטען אתר 'הכלכלה האמיתית'.

מבחינה כרונולוגית את הרשומה הזו אולי הייתי צריך לפרסם ראשונה אבל מבחינה לוגית היא נשארה לסוף בתור חוב שנשאר לי לקוראים.

פעמוני האזעקה מצלצלים

הנתונים שמתפרסמים על משיכת יתר של קרנות השתלמות מצלצלים פעמוני אזהרה מהתפוצצות בועת הנדל"ן. קרנות השתלמות הן פנינה פיננסית. אם אנשים מעדיפים לאבד את קרן ההשתלמות כדי להימנע מהפסקת תשלומי המשכנתא אנו קרבים למצב של התפוצצות בועת סאבפריים מקומית עם השלכות הרסניות למשק.

מן הפח אל הפחת

אבישי עובדיה מסכם ראיון של אורי בן דב המביא חשש להתפוצצות בועת סאבפריים בישראל:

כפי שמתאר זאת אבישי, הבנק המרכזי נקלע למלכוד שכולו פרי כפיו. להוריד ריבית הוא לא יכול בגלל האינפלציה. אך השארת הריבית גבוהה מאיימת בפיצוץ הבועה עם נזק רוחבי לכלכלת ישראל. את המלכוד הזה אנו מכירים מהתפוצצות בועת הסאבפריים בארה"ב שגם היא התרחשה על רקע מלכוד דומה של הבנק הפדרלי. לחצים אינפלציוניים מביאים להעלאת הריבית וכך מביאים להתפוצצות הבועה. רק לאחר התפוצצות הבועה  הבנק המרכזי מוריד ריבית כדי למנוע סחרור דיפלציוני אבל עד  אז הנזק כבר נעשה. ברשומה האם ישראל יכולה להימנע מהבועה הצענו דרך שבה ניתן למנוע את פיצוץ הבועה, נחזור עליה בקצרה.

– הממשלה תערוך הרחבה פיסקלית שאותה תממן בעזרת הדפסת כסף. ההדפסה תאושר על ידי הכנסת באופן רשמי דרך חוק התקציב.

– הממשלה במקביל תוריד את המיסים על האזרחים ביחס שווה.

– לבסוף כדי לבלום עליית מחירים בעעקבות הדפסת הכסף, הבנק המרכזי יעלה את הריבית דרך שינוי יחס הרזרבה (ולא דרך שינוי בסיס הכסף כפי שהיא רגיל לעשות).

המהלכים השונים יאזנו זה את זה. אפקט המס שיש בהדפסת כסף יאוזן על ידי הורדת המיסים מצד הממשלה. כמות הכסף בידי הציבור תגדל הן בגלל ההרחבה הפיסקלית והן בגלל הורדת המס המתואמת ותביא לידי גידול בצריכה שימנע התפוצצות הבועה. ולבסוף הגידול בכמות הכסף לא יתורגם לניפוח הבועה מחדש על ידי הבנקים דרך העלאת שער הריבית וספיגת הכסף מחדש בידי הבנק המרכזי.

בהינתן החשש להתפוצצות בועת סאבפריים ישראלית, האם יש מצב שהבנק המרכזי ישכיל לאמץ מתווה שכזה? כרגע זה נראה קלוש. הבנק המרכזי כמו רבי זכריה בן אבקולס תקוע בחשש של מה יאמרו יותר מאשר בפיתרון הבעיה. החשש מהתפרצות אינפלציונית גדול יותר מהחשש להתפוצצות הבועה. והמחשבה על אימוץ תרחיש התנהלות קיינסיני מהסוג שהצענו נתפס כסטיה מתפקידו של הבנק המרכזי בעיני התיאוריה הכלכלית השלטת אשר הבנק המרכזי יעשה כל מאמץ להימנע ממנה גם במחיר הכבד של התפוצצות בועת נדל"ן.

האם אני שייך לזרם האוסטרי?

בבלוג המרכזי פרסמתי רשימה ארוכה הדנה בזרם הכלכלי פוליטי האוסטרי וביחס בין העבודה שנעשתה בבלוג הנוכחי לבינו:

https://yuddaaled.wordpress.com/2024/08/04/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%96%d7%a8%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%99/

הבועה עוברת לדור ההורים

כבר יותר משנה ששתקתי מסיבות שונות. פיצוץ הבועה שחזיתי לא התממש עדין ופרויקט שחשבתי לעבוד עליו על הכללת מדד מחירי הדירות בחישוב האינפלציה במקום שכר הדירה והשפעתו על השכר הריאלי לא יצא לפועל. המלחמה גם לא שיפרה את מצב הרוח ועדין מוקדם להבין את השפעותיה הכלכליות ארוכות הטווח.

אולם היתה סיבה נוספת לשתיקה. בנק ישראל לא טיפש וכדי למנוע בועת נדל"ן העלה את הדרישות להון עצמי על הקונים. בטווח הארוך זה לא מונע בועה אך לכאורה זה היה אמור להביא להתמתנות הביקושים לדירות (תוך התעללות מסוימת בצרכנים הנאלצים לגור בשכירויות או ביחידות דיור אצל ההורים). זה לא ממש קרה ורשומה מעניינת של טלי גולדרינג שהתפרסמה בשיחה מקומית מצביעה על מספר תהליכים כדי להסביר מדוע לא. מסתבר שכדי להשיג הון עצמי יותר ויותר ילדים הסתמכו על הנכסים הפיננסיים של ההורים כמו משכנתא הפוכה וערב משלם. אני מעתיק לכאן את הקטע המרכזי כולל הקישורים שהיא אספה בנושא מהעיתונות הכלכלית של ישראל:

"ההיגיון הוא שרוב הנטל נופל על הצעירים, אך מצטברים כבר נתונים שמראים שההיגיון הזה אינו תקף עוד. למשל, במדד דירוג האשראי השנתי לפי פילוח של גיל, שמפרסמת חברת קפטן קרדיט, דירוג האשראי של בני 25-40 היה השנה לראשונה טוב מזה של קבוצת הגיל של הוריהם. מנכ"ל החברה, משה ידגר, טוען שהנתון מראה שדור ההורים סוחב על גבו את הדור של ילדיהם.

כדי להבין את הסיפור הזה, צריך להבין לעומק את מידת המעורבות של הדור המבוגר במשכנתאות של הדורות הצעירים יותר. הלוואות מקרנות השתלמות, קרנות פנסיה וביטוחי מנהלים עלו בשנים האחרונות בעשרות אחוזים, עד כדי כך שחלק מהמוסדיים נאלצו לעצור את ההלוואות האלה. פדיונות קופות הגמל הגיעו לשיא היסטורי ב-2023,  כשהכספים האלה שימשו, לרוב, כחלק מההון העצמי הדרוש לדירה לילדים.

גם הסיפור של המוצר הפיננסי "משכנתא הפוכה" משקף היטב את הסיפור הכללי. מדובר במוצר ששינה את ייעודו, מכזה שנלקח כדי להעלות את רמת החיים של פנסיונרים בעלי הכנסה נמוכה שיש להם בעלות על נכס, למוצר שנועד ברוב המקרים כדי לספק סכום חד פעמי, שמשמש לרוב כהון עצמי לרכישת דירה לילדים.

וגם תפקידם של הערֵבים השתנה. הבנקים התחילו להכיר בערב מסוג חדש: "ערב מלווה/משלם", כלומר כזה שמשתתף למעשה באופן קבוע בתשלום החודשי של המשכנתא. יועצי משכנתאות מספרים שהתופעה הזאת הפכה נפוצה במשכנתאות חדשות.

וכמובן, "האופציה המשתלמת לרכישת דירה ללא הון עצמי" לפי יועצי המשכנתאות היא שעבוד הנכס של ההורים – אופציה שהפכה לפופולרית במיוחד מאז תחילת המלחמה, אז הגדיל בנק ישראל את הסכום שניתן לשעבד ל-70% מערך הדירה.

בפודקאסט "הכסף של החיים עצמם" של תומר ורון, התארחה גלית בן נאים, סגנית הכלכלן הראשי במשרד האוצר והאחראית על סקירות הנדל"ן של האוצר, וסיפרה על תופעה מדאיגה במיוחד שמשתקפת בסקירות: רווקים עם שכר חציוני של 7,500 שקל בחודש רוכשים דירות בדרום באמצעות הלוואות קבלן ממונפות. היא הניחה שמה שמאפשר לבנקים להתמודד עם רמת הסיכון הגבוהה הוא ערבויות ההורים.

לפי מנכ"ל בנק ירושלים, יאיר קפלן, בחברה החרדית דירות נרכשות בדרך כלל עם הלוואה ללא ריבית שנלקחת על ידי ההורים ומהוות את ההון העצמי; נוסף על כך, בשנה-שנתיים הראשונות ההורים משלמים את המשכנתא.

מנתונים אלה ואחרים ניכר שרמת המעורבות והשעבוד של ההורים להלוואות ילדיהם הלכה וגברה עם הזמן, וככל שהריבית נותרת גבוהה יחסית, חלקם של ההורים בחוב הופך למשמעותי יותר. כשההחזר החודשי לדירה ממוצעת הוא כ-8,000 שקל למשכנתא מקסימלית של 30 שנה, דור ההורים כבר לא רק מסייע, אלא מתמנף לצידו של הדור הצעיר יותר."

המשמעות היא ברורה. הבועה לא נעלמה אלא עברה בחלקה הגדול לדור ההורים. האם היא חייבת להתפוצץ? לאו דווקא. כפי שהסברתי בפוסט קודם הממשלה יכולה למנוע את התפוצצות הבועה על ידי הדפסת כסף ישירה לתקציב המדינה. במציאות המלחמה שאנו נמצאים בה זה אפילו מתבקש.

אז מה אני מציע (ב)?

בפוסט הקודם תיארתי את המציאות הקיימת כפי שהיא מתנהלת על פי הגישה המוניטרית. בפוסט הנוכחי אני אנסה להציג מה אני חושב שצריך להיות.

מה שצריך להיות הוא ההבנה שדפלציה זו הדרך של הציבור להנות מפירות הצמיחה. מחירים צריכים לרדת. יש לדרך הזו בעיות וקשיים אבל אין דרך אחרת להנות מפירות הצמיחה. אם צריך עוד כסף אפשר לספק אותו ככסף קטן עם מטבעות קטנים יותר ויותר. המטבע של 10 אגורות יחזור להיות בעל משמעות. המטבע של 5 אגורות יופיע ובעזרת השם גם המטבע של אגורה וחצי אגורה. השקל יהפוך למטבע חזק שיאפשר לקנות אתו מוצרים בזול בחוץ לארץ ולהנות מהחיים הטובים. צריך להפסיק עם המדיניות של שמירת על רמת מחירים קבועה שמונעת מהציבור להנות מפירות הצמיחה. המחירים צריכים לרדת של הדירות, של הרכבים, של הפירות ושל כל גורם צריכה אחר במרחב. ואם המחירים לא יורדים סימן שאין צמיחה.

במקביל בנק ישראל צריך לצאת מניהול הריבית. הריבית צריכה להיקבע כאיזון בין ביקוש ההשקעות והיצע החסכונות. בנק ישראל לא צריך להדפיס כסף ולהלוות אותו. מה שכן אולי בנק ישראל צריך להחליף את הבנקים בשירותי עובר ושב. נראה לי שאני ארחיב על כך כשאני אכנס לדיון על הבנקים.

מי כן יכול להדפיס הכסף? הכנסת. הכנסת יכולה להדפיס כסף בחוק התקציב. זהו סוג של מס שלגיטימי שהמדינה תטיל על האזרחים. אבל אסור שהמס הזה יתרחש בגניבה. הוא צריך להיות לאור יום ובגלוי כמו מע"מ, מס הכנסה ושאר המיסים שהמדינה מטילה עלינו, האזרחים. ואם אנו רוצים לדעת האם הציבור נהנה מפירות הצמיחה נבחן האם עדין למרות המס הייתה ירידת מחירים. אפשרות אחרת לבחון זאת נמצאת ביחס הגידול בכמות הכסף לבין יחס הצמיחה. אם המשק צמח יותר מאשר כמות הכסף עדין תהיה ירידת מחירים במשק שיתן לנו את פירות הצמיחה. ומה אם יש מלחמה או דרישות ביטחוניות שדורשות הוצאה ביטחונית חריגה? אז המדינה מטילה מס על חשבון הצמיחה והצריכה. לגיטימי.

ואיך נמנע את הנזק של עודף חיסכון שגורמת הדיפלציה לטענת כלכלנים? על ידי הקטנה יזומה של כמות העבודה. אם נעבוד פחות לא נגיע לעודף חיסכון ולמשבר כלכלי. לא צריך הדפסת כסף בשביל זה.

המדיניות המוניטרית העכשווית

לאחרונה חשבתי שכתבתי הרבה פוסטים שעוסקים במדיניות מונטרית מזוויות שונות אבל בעצם לא כתבתי פוסט מקיף שמסביר את דעתי על המצב הקיים ומה אני מציע במקום. אני מאמין שמי שקורא את הבלוג הכלכלי מההתחלה יכול להבין מה אני חושב אבל אין סקירה כללית על העניין. לכן חשבתי להקדיש פוסט אחד למצב הקיים ואז עוד פוסט למה אני מציע.

נתחיל בצמיחה. כבר כמה פוסטים אני חופר לכם שצמיחה היא דפלציונית כלומר מתרחשת על ידי ירידת מחירים. זה לא מובן מאליו. כי מהי בעצם צמיחה? צמיחה איננה גידול בכמות המוצרים במשק. זו תולדה של הצמיחה. צמיחה היא היכולת לעשות את אותו הדבר או יותר בפחות מאמץ. עם לסלול כביש פעם נדרש גיוס פיזי של אנשים שיעבדו, היום משתמשים בציוד כבד שעושה את העבודה. תחשבו על כל היבט והיבט של החיים שלכם. כל היבט והיבט בחיים שלנו נהנה מצמיחה כלומר מהיכולת לעשות את אותם דברים ויותר בפחות מאמץ. אנחנו נוסעים במכוניות במקום ללכת ברגל. מדברים תוך שניות עם אנשים בכל רחבי תבל, מקבלים מים זורמים, חשמל, כביסה ועוד אין סוף אביזרים לבית שלנו. החיים שלנו נוחים יותר. והביטוי של הנוחות הוא ירידת העלות של החיים. אנחנו יכולים להקריב הרבה פחות בשביל הרבה יותר. ואם יש מוצר רשת – כסף – שעל בסיסו כל המוצרים שלנו זורמים בין אנשים אז המשמעות היא שהמחיר של כל המוצרים במונחים של מוצר הרשת יורדים. אין צורך לשלם כל כך הרבה על החיים שלנו. אפשר לעבוד פחות, לצרוך יותר, לחיות יותר. הכל עולה פחות. החיים שלנו נוחים יותר וטובים יותר בכל קנה מידה שאפשר לדמיין. ואם אפשר לצרוך יותר אזי כמות המוצרים הכללית יכולה לעלות. אבל חשוב לא להפוך סיבה ומסובב. זה לא בגלל שכמות המוצרים עולה אז העלות שלהם יורדת אלא בגלל שהעלות שלהם יורדת אפשר לצרוך יותר. ירידת המחירים היא זו שמביאה לגידול ברמת החיים.

ומה עם הצורך בעוד מטבעות שירחיבו את הרשת של הכסף ביחד עם התרחבות כמות המוצרים? אז כאן ניתן ליצור מטבעות בעלי ערכים נמוכים יותר ויותר שיתאימו לירידת העלויות. ניתן ליצור מטבעות של 5 אגורות, 1 אגורה, חצי אגורה וכו'. כסף דיגטלי עושה זאת באופן אוטומטי. הטיעון שצריך עוד כסף ביחד עם הצמיחה בכמות המוצרים הוא נכון אבל אין צורך שזה יהיה כסף גדול. גם מטבעות של 5 אגורות ואגורה אחת יעשו את העבודה.

אולם כלכלנים לא אוהבים ירידת מחירים. כאן ניסיתי להציג חלק מהטענות שלהם נגד. אין ספק שיש משהו בטענות שלהם אבל הם מפספסים שהם שופכים את התינוק ביחד עם מי האמבטיה. הם מאמינים בעולם של יציבות מחירים אבל עולם של יציבות מחידים הוא עולם שבו הציבור לא יהנה מירידת המחירים של הצמיחה, כלומר מפירות הצמיחה. זו הטרגדיה הנוכחית עם התיאוריה הכלכלית השלטת. התיאוריה הכלכלית השלטת מאמינה כי צריך למנוע ירידת מחירים בזמן צמיחה אבל המחיר הוא שהציבור לא נהנה מפירות הצמיחה. יש לכך השפעות פוליטיות שבהם דנו כאן אבל עכשיו אין לי עניין דווקא בהיבט הפוליטי אלא בהיבט החברתי כלכלי. לגישה הכלכלית פוליטית הקיימת יש מחיר והמחיר הוא כבד מאד.

איך המערכת המוניטרית עושה זאת? בזמן שיש צמיחה והמחירים יורדים היא מדפיסה כסף ומלווה אותו והכסף הזה מזיז את מערכת המחירים כלפי מעלה וכך שומר על יציבות המחירים למרות הלחץ הדיפלציוני של צמיחה. בעצם יש כאן שני תהליכים. תהליך הצמיחה דוחף את המחירים כלפי מטה. הדפסת הכסף דוחפת אותו באופן רוחבי כלפי מעלה במקביל וכך מונעת ממנו כל הזמן לרדת למטה. לתזוזה המקבילה הזו יש מחיר של העברת פירות הצמיחה למשקיעים. הציבור לא נהנה מפירות הצמיחה אלא גורם אחר. אולם הגידול בהשקעה יוצר בועה. כדי להמשיך לגלגל אותה נדרש שהצמיחה תמשך ואיתה הדפסת הכסף שמנפחת בועה חדשה נוספת וכן הלאה. כפי שהראינו אני ונ.כ. המשחק נגמר כאשר מקורות היצור הפנוים במשק נגמרים והגידול בכמות הכסף מתורגם לעליית שכר ולאינפלציה שמחייבת את הבנק המרכזי לפוצץ את הבועה.

אם נסכם הגישה המוניטרית העכשווית מונעת מהציבור מלהנות מפירות הצמיחה – מה שמדווח כיוקר מחיה – ומנפחת באופן תמידי בועות כלכליות. העסק נעשה מגעיל כאשר הציבור מנסה להנות מפירות הצמיחה דרך הפיכה למשקיעים מה שמאיים עליו בפשיטת רגל כאשר הבועה תתפוצץ. למעשה זה האיום הנוכחי עם העלאת הריבית של הבנק המרכזי המאיימת עלינו בפיצוץ בועת סאבפריים ישראלית.

אז מה הבעיה עם אינפלציה

אחת הביקורת שקיבלתי על ההצעה שלי למנוע את פיצוץ הבועה היא שזה יעודד אינפלציה. נזכיר הצעתי שבמקביל להעלאת הריבית הממשלה תדפיס כסף וכדי לקזז את ההדפסה תוריד מיסים באותה רמה עצמה. כך הכסף יגיע לאנשים והם יוכלו להחזיר את החובות שלהם בצורה נוחה בלי לפשוט את הרגל.

הביקורת על המהלך שהצעתי הייתה שזה יגביר את האינפלציה. במובן מסוים זה נכון. אמנם הכסף צריך להיספג בהחזר חובות ובעליות הריבית ועדין יש כאן הגברה של כמות הכסף במשק שתביא לעליית מחירים.כלומר ברור שמחירי המוצרים ינועו כלפי מעלה. ועדין אני חושבת שהביקורת מפספסת.

הבעיה באינפלציה הנובעת מהדפסת כסף איננה דווקא תנועת המחירים אלא הפגיעה בערך הכסף שבידי הציבור על ידי הכסף החדש. לכן אני רואה את הדפסת כסף כסוג של מס. העובדה שהמחירים עולים היא תולדה של כניסת הכסף החדש. יש יותר כסף במערכת ולכן מחיר המוצרים עולה. אם הפגיעה נמנעת על ידי הורדת מיסים רוחבית אז העובדה שמחירי המוצרים זזים על גבי ציר המספרים איננה משנה הרבה. שיזוזו. מה זה משנה?

כלכלנים לרוב מתייחסים לאינפלציה כבעיה ולא להדפסת הכסף עצמה. אם הדפסת הכסף משרתת לטעמם מטרה רצויה כמו שמירה על רמת מחירים קבועה בלי חריגה של גידול חיובי של מחירים על ידי בנק מרכזי הם בעד וזאת בלי לשקלל את העלות של המדיניות הזו כאשר אנשים לא נהנים מפירות הצמיחה דרך ירידת מחירים והסטת פירות הצמיחה להשקעות שונות. לעומת זאת הדפסת כסף על ידי הממשלה תוך קיזוז ההדפסה דרך הורדת מיסים נתפסת באופן שלילי למרות שלמעשה מבחינת האוכלוסיה אין הבדל אמיתי בין סוגי המס. כמובן שאם כמות הכסף עולה בלי קיזוז מקביל של מיסים אז הציבור ישלם מס שיתגבר ככל שהגידול בכמות הכסף יהיה גדול יותר (ושיביא לעליית מחירים גדולה יותר). מה שבאמת יחייב בלימה של הדפסת הכסף על ידי קיצוץ הוצאות ממשלתיות.

נעיר גם שאינפלציה איננה חייבת לנבוע מהיבטים מוניטריים. יש גם אינפלציה הנובעת ממציאות טבעית של מחסור. המחסור בדלק מוביל לאינפלציה בלי קשר לכמות הכסף במשק. ההבנה שהבעיה נמצאת בהדפסת כסף ולא בשינוי מחירים מקלה מאד. אין צורך לבחון את מדד האינפלציה. רוצים לשאול מה נטל המס של הדפסת כסף על הציבור? תחלקו את כמות הכסף המודפסת בכמות הכסף הקיימת ותקבלו תשובה.

אם כבר מדידת מחירים יכולה לסייע בידינו בכיוון ההפוך. אם ברצוננו לדעת האם הציבור נהנה מפירות הצמיחה למרות הדפסת כסף זו או אחרת, אז התשובה לכך נעוצה בשאלה האם המחירים בכל זאת ירדו והייתה דיפלציה. אם הגידול בכמות הכסף קטן יותר משיעור הצמיחה אזי הציבור יהנה מפירות הצמיחה ואם לא והמחירים לא ירדו אז הציבור לא יהנה באופן ישיר מפירות הצמיחה (אולי באופן עקיף אם הכסף יגיע לממשלה וישרת מטרות ציבוריות).

לסיכום אינפלציה כשלעצמה איננה הבעיה. הבעיה היא הדפסת כסף ואם לא מתייחסים לבעיה עצמה מגיעים למציאות הבעייתית של משטר המוניטרי העכשווי הדוגל בשמירה על רמת מחירים קבועה דרך הרחבה מוניטרית.

כיצד מתרחשת צמיחה – אנליזה של נוסחת הסחר של פישר

בפוסט על צמיחה טענו כי צמיחה היא דפלציונית כיון שהיא מבטאת ירידה של עלויות יחסיות. הצגנו זאת כתנועה של עקומת התמורה כלפי חוץ. בפוסט הנוכחי נרצה להסתכל על זה דרך משוואת הסחר של ארווינג פישר mv=pq.

נציג את הרכיבים השונים במשוואה:

m כמות הכסף במשק.

v מהירות המחזור שיש בין עסקה לעסקה.

p רמת המחירים

q כמות המוצרים (התוצר הגולמי).

ההנחה היא שכמות הכסף הריאלי במשק כפול מהירות המחזור שיש בין עיסקה לעיסקה שווה לכמות המוצרים כפול רמת המחירים. סך הכל טענה הגיונית.

מה קורה בזמן צמיחה?ההנחה הרגילה היא שקודם כמות המוצרים גדלה ואז המחירים יורדים. זה לא מדויק. אם עקומת התמורה נעה כלפי חוץ הדבר הראשון שיורד אלו המחירים. העלות של המוצרים יורדת ולכן גם המחיר שלו יורד; מחיר במובן המילולי – כמה אנחנו צריכים לוותר כדי לייצר אותו. ולכן מה שצריך לרדת זה דווקא p. עכשיו שהמחיר ירד מתפנה כסף לקנות מוצרים נוספים וכמות המוצרים גדלה Q. כלומר קודם המחירים יורדים ואז כמות המוצרים גדלה. מכאן הטענה שצמיחה היא דפלציונית כיון שירידת המחירים מעלה את כמות המוצרים.

ומה אם התזוזה של עקומת התמורה לא מביאה לירידת מחירים אלא להקטנת שעות העבודה?

נניח שאנחנו נמצאים במשק תחרותי שבו חלה תזוזה כלפי חוץ של עקומת התמורה בין עבודה למוצרים. נניח שהגיעו טרקטורים ומה שקודם לקח ימים היו לוקח שעות. כתוצאה מכך אפשר לגדל יותר שדות עם יותר פירות. אבל עובדי הטרקטורים מחליטים שבמקום להגדיל את כמות השדות על חשבון הזמן שהתפנה הם מעדיפים לנוח בבית ולהמשיך ולייצר את אותה כמות פירות. האם כמות הפירות גדלה? לא. האם המחירים שלהם ירדו? גם לא. מה שירד זה כמות שעות העבודה. הדיפלציה כאן לא התבטאה בירידת מחירים של המוצרים אלא בירידת מחירים של העבודה. אפשר לעשות את אותה העבודה בפחות שעות.